לידת בית בעיר ללא הפסקה
העיר ללא הפסקה הייתה שקטה כשהגעתי אליהם הביתה. אני אוהבת לידות בית. אני אוהבת לידות בית בשעות הלילה. אני אוהבת לידות בית בתל אביב.
הדימוי של מי שיולדים בבית כ״שנטי״ או כ״רוחניקים״, מתגמד כששומעים שמי שיולדים בבית בעיר הגדולה הם אנשי ׳מן הישוב׳, לא רק מורות ליוגה או ומטפלים ברפואה משלימה, אלא גם עורכות דין, אנשי מחשבים ואפילו מפקדים בכירים בצבא הגנה לישראל.
נהגתי באישון לילה. משמאלי הים. הקולות ששמעתי בטלפון מספר דקות לפני כן, גילו לי שהיא כאובה והרשיתי לעצמי ׳לחטוא׳ בנבואה ולומר לעצמי שנשמע לי שהיא מתקדמת מאוד. אני מבקשת ממנו שיצלם לי את הפס הסגול (סוד של מיילדות בית ושל דולות שלפעמים מוכיח את עצמו). הוא מצלם, ואני שמנוסה מאוד באבחון המסוים הזה, מוצאת חוסר הלימה בין מה שאני רואה לבין מה שאני שומעת. אני מחליטה להתעלם ממה שראיתי ולסמוך על האוזן שלי ששומעת כבר שניים וחצי עשורים קולות של נשים בלידה. זה גם מה שאמרתי לחברתי ענת, מיילדת הבית, מה שהניע את שתינו לצאת לדרך.
הדרך ללידות מתארכת, כשהן נשמעות לי פעילות מאוד. מה שבדרך כלל נתפס בעיני כמרחק קצר אותו אני גומעת בנחת, הופך למפותל ולארוך.
אני מדברת עם עצמי: ״טוב, אמנם עדיין לא חלפו שעתיים מאז התחילו הצירים, ואמנם היא בלידה ראשונה, אבל אני בטוחה שהיא מתקדמת״. אני מדברת אל עצמי ומקווה שהיא לא תתאכזב אם הפתיחה תהיה קטנה. ״לא״, אני ממשיכה ואומרת לעצמי: ״לא יכול להיות שהפתיחה תהיה קטנה״.
ענת ואני מגיעות יחד. מכונית אחרי מכונית. היא יוצאת לפני והולכת אליה, אני נשארת עוד כמה דקות בחוץ – ענייני חניה, בכל אופן תל אביב... וכשאני נכנסת היא אומרת לי: פתיחה מלאה!
ואו... הרגשנו שזה מתקדם אבל לא עד כדי כך.
היא כואבת ואני מתחילה לעסות אותה בשיטת ארויגו. ארויגו – עיסוי רחם/בטן/אגן שפותח על ידי רוזיטה ארויגו ושהובא על ידה מגוואטמלה לארה״ב, ועשה דרכו אלינו על ידי השליחה הנאמנה גלית בראלי. מאז שהוסמכתי כמטפלת ארויגו לנשים בהיריון ובלידה, אני ״עפה״ בכל פעם שידי מונחות על אישה בהיריון ובלידה. האפשרויות, המגע, ההזדמנות לעשות עם הרקמות והשרירים דברים שלא יכולתי לעשות לפני אפילו עם השיאצו שהוא שפתי הראשונה, פותח בפני צוהר מופלאה. אני מעסה אותה בכל ציר והיא מודה. ענת לפניה והיא נשענת עליה, אני מאחוריה והוא – מלטף, אוחז, מציע לנו לשתות, מביא חטיפי תמרים מעשה ידיו להתפאר.
אני מסתכלת על האישה המשוחררת הזו, המתפתלת לכל צד בכאביה ושואלת את עצמי האם הייתי יכולה לתאר אותה נכנסת לחדר מיון בבית חולים ומתבטאת כך? התשובה היא לא. לא, כי אולי לא היה מקום פנוי והיא הייתה צריכה לחכות בחדר המתנה, ולא כי מי יודעת כמה עידוד לכך היא הייתה מקבלת מהצוות, לא... כי זה לא רלוונטי. היא בחרה ללדת בבית.
הבחירה ללדת בבית אינה מתממשת תמיד. לפעמים זו ירידת מים ממושכת שמאלצת את המיילדת להפנות את האישה לחדר לידה, לעיתים מוניטור שאינו תקין, מים מקונייאלים בשלב ראשון ועוד ועוד. אבל רוב הנשים שבוחרות ללדת בבית, יולדות בסופו של דבר כפי שבחרו. והנה אנחנו כאן באישון לילה, עוד מעט ערפילי הבוקר יגיעו ויציצו מבין הבתים והיא נוהמת וזזה ומרפה בתוך הכאב והשמחה והרצון הגדול ללדת את בכורם בבית, היכן שבחרו. כולנו עדיין בהתפעמות מהמהירות שבה התפתחה הלידה, אבל עכשיו הקצב מועט קצת. לא הרבה... ואני שמחה. לידות מהירות מדי מפתיעות לעיתים את היולדות שזקוקות לעיכול. ברגע אחד הן נשים בהיריון, ובשנייה – הופכות לאימהות. אז יש לנו זמן לנשום ולחפש תנוחה שתתאים לה בתוך כאב ותחילת הצורך ללחוץ. גם לשתות, גם לאכול כדור תמרים.
כולנו שם, מעודדים ולוחשים מילות אהבה בזמן המיוחד הזה, בו האור בחוץ משתנה מלילה ליום. היא נתלית עליו והם רוקדים ריקוד אהבה הרמוני תוך כדי ציר. ואז, ברגע מיוחד אחד, אחרי מספר צירי לחץ, היא נושפת אותו באינסטינקט טבעי ולא מוכתב, לידיה של ענת, לא לפני שהיא נוגעת בראש הרטוב ומאמינה לנו שהנה הוא בא...
והוא בא בשמחה ובאהבה לידיים וללבבות שחיכו לו ושהתכוננו לבואו. ואחר כך כשאני נוסעת עייפה אך שמחה ללמד בקורס הדולות בלניאדו, אני חושבת על כל אלו שמנסים לטרפד את לידות הבית ולשלול את זכותן של נשים ללדת לפי בחירתן החופשית.
והימים הם ימים שאנו מתבשרות על כך שידו הארוכה של הממסד הגיעה לעוד מקום של ברכה ושעוד מרכז לידה נסגר ובליבי אני יודעת שזה זמני, כי לא יוכלו לעצור את האנרגיה הזו של נשים וגברים שבוחרים שהתינוקות שלהם ייוולדו לתוך ידיים מוכרות ואהובות, במרחב אישי ואינטימי, מרחב הנוסח בטחון ומעניק להם את החופש לחיות את חייהם לפי בחירתם.
