אוקסיטוצין - הורמון האהבה, ההורמון שאוהב חמימות

גילה רונאל, אשת מקצוע מובילה בתחום ההיריון, הלידה וראשית ההורות, חוקרת את השפעת ההורמונים בלידה מעל שני עשורים. משתאה בכל פעם מחדש כשהיא נתקלת בחוסר הבנה לגבי החומרים המבורכים האלו.

מזה כשנה שאני מתכוונת לכתוב את הפוסט הזה בבלוג, ובכל פעם נכנס משהו שמסיח את דעתי או שאני ״צריכה״ לכתוב על משהו אחר. אבל היום, אחרי הפוסט שהיא, אישה שלא הכרתי עד היום, העלתה באחת מקבוצות הפייסבוק, שהיה מלא בכאב ובהבנה אינטואיטיבית מה זו לידה ומה באמת היה צריך להיות בלידה שלה שלא היה, החלטתי לכתוב כי הייתה שם נקודה שנגעה במה שאני רוצה לכתוב מזה כשנה.

שנה לאחור. היא מצלצלת. היא – אישה יקרה שזו הלידה השנייה שאני מלווה אותם. היא מצלצלת ומספרת שירדו המים ושיש קצת צירים. גם הלידה הראשונה התחילה בירידת מים ובלי צירים וזירוז לאחר שבעים ושתיים שעות בהן לידה לא התפתחה. אז היה פיטוצין והיה אפידורל ולא הייתה לידה טבעית כפי שהיא קיוותה שאולי תהיה, לא התחייבה, ״רק אם אני אצליח״... ועכשיו ההיריון הזה ולידה שמתקרבת כי אם ירדו המים שבועות זה כבר לא ייקח, והיא כבר די במועד והפעם, לעומת הפעם הקודמת יש כבר צירונים.

הגעתי לחדר מיון יולדות לא הרבה אחריהם. פגשתי אותם ישובים מחויכים על ספסל מול חדר המיון. ברור היה שהיא ״לא בלידה״, כלומר לא בשלב פעיל של הלידה. היא נכנסה לעשות מוניטור ואני אתה, קופאת מקור במיון ומקשקשת עם המיילדת העטופה בסווטשירט באמצע הקיץ. המוניטור היה תקין אבל לא נצפו צירים משמעותיים. עשיתי לה טיפול שכלל לחיצות בנקודות שעשויות לזרז והתכוונתי ללכת, אבל אז הגיעו צירים. בכל פעם שהתכוונתי ללכת כי הצירים שככו, הם חזרו. כך היה כארבע-חמש פעמים. ברור היה שהיא עדיין לא מתקדמת ויש עוד תהליך שהיא אמורה לעבור. הזמן חלף והיא הועברה למחלקת טרום לידה. גם שם קפאתי כמעט למוות... נכנסתי ויצאתי כדי להתחמם. בין טיפול לטיפול הלכתי לבקר חברות בחדר לידה, חברה בהנהלת בית החולים, אכלתי כריך טבעוני במרכז הקניות ושוב חזרתי כדי לראות שאין התקדמות.

בעשר בלילה נכנסתי שוב לחדרה ופתאום זה היכה בי, פתאום הבנתי מה עוצר את הלידה מלהתפתח. ״בואי״ אמרתי לה. ״יהיה שם חם ולח ודביק, אבל רק שם תפתחי צירים״. אמרתי ולקחת אותה פעורת עיניים למסדרון המחניק של בית החולים. ביקשתי ממנה לעצום את העיניים ולהתחיל לתרגל את ריקוד הלידה*. ״בואי נתעלם מכולם״, אמרתי לה והיא מיד נכנסה למן טראנס קסום. תוך רבע שעה התחילו צירים והם התחזקו והתעצמו. היא רקדה שם כנימפה יפיפייה, בת ים ציורית. בין בצירים שהתארכו, היא עמדה עצומת עיניים, מתנדנדת משהו, ביניהם.

התחושה שלי הייתה נכונה. הדבר שעיכב אותה, את הגוף שלה מלייצר צירים היה הקור הקיצוני בבית החולים. תחילה במיון ולאחר מכן במחלקת טרום לידה. בשעה אחת עשרה בלילה, בדיוק עם חילוף המשמרות, נכנסנו למרכז הטבעי. אילנה הנהדרת קיבלה את פנינו ושרה הנהדרת אף היא באה מדי פעם לעודד, הלידה המשיכה להתקדם תוך כדי שהיא נעה ורוקדת ומחייכת אלינו. בשעה אחת וחצי בלילה נולד תינוק קסום להורים אוהבים, לאימא שנענתה למה שהתרחש בגופה והתמסרה במלואה באהבה. ״ראית?״, היא שאלה אותי, ״הצלחתי, הפעם הצלחתי. איך ידעת שאם נצא למסדרון הלידה תתקדם?״.

האמת שקצת הלקיתי את עצמי שלא קלטתי את זה לפני כן. הרי אני חיה, נושמת ומדברת הורמונים ביום, ובלילה, מתוך שינה ומתוך ערות מלאה. את מורי ורבי דר׳ מישל אודנט שמעתי פעם ועוד פעם ועוד פעם והנה, רק לאחר שעות ירד לי האסימון... ״מה, הם לא יודעים את זה, היא שאלה אותי לאחר מכן כשניפגשנו?״. אני לא יודעת מה ״הם״ יודעים. אני יודעת שחדרי לידה, חדרי מיון-יולדות וחדרים במחלקות קרים במידה יתרה פעמים רבות מדי.

התנאים להפרשת אוקסיטוצין

דר׳ מישל אודנט (Odent, 2011) מחלוצי וממובילי המחקר והשיח על האוקסיטוצין והשפעותיו, מדבר על התנאים להפרשתו. אחד התנאים הוא חום. בשלב הראשון של הלידה הוא חיוני להתנעת התהליך, בשלב השלישי של הלידה הוא חיוני לפליטת השלייה וגם לאחריה, בשלב ההיקשרות אם-תינוק. האוקסיטוצין שמישל מכנה אותו גם ״ההורמון הביישן״, אוהב פרטיות וחושך. זכור לי שדולה שלמדה אצלינו, סיפרה לי שכאשר עברה ליד עגלת הקפה סביבה הצטופפו מספר גניקולוגים, שמעה אחד מהם אומר: ״הדולות האלו שמחשיכות את החדר ומדליקות את הנרות והריחות...״. חוסר ההבנה הבסיסי שהביע אותו גניקולוג ונימת הזלזול שכנראה נשמעה בקולו חוטאים חטא כבד לתהליך הלידה וליולדת. החשכת חדרי הלידה, עידוד פרטיות וחימום החדר נועדו לספק ליולדת את מה שהיא הייתה עושה ממילא אם לא היו מפריעים לה. היא כנראה הייתה פורשת לקרן זווית, מתנתקת מהסביבה ופשוט יולדת.

ואז הגיע הפוסט שקרא לי לזעוק את זעקת האוקסיטוצין - ״תכירו אותי, תבינו כיצד אני פועל ובאילו תנאים אני מופרש, זה לא מסובך כל כך...״. וכך כתבה היולדת בפוסט:

״היא, המיילדת, החליטה שהחדר חנוק אז היא פתחה את החלון והכניסה אור לחדר, פתחה את הדלת כי לדעתה חנוק מדי בחדר, הדליקה מזגן כי היה לה(!), ואני בינתיים בתוך הבריכה, לא נעים לי, קר לי ממש, מרגישה את הגוף שלי מתכווץ לחלוטין. לא מצליחה להרפות את גופי כי נורא קר לי ולה לא אכפת. ש. וא. מפצירים בה שתחזיר את החדר למצב האפלולי והחמים שהיה קודם אך היא מסרבת בטענה שבריאות התינוק חשובה לה לא פחות מבריאותי וכל זאת למרות שהמוניטור של התינוק תקין לחלוטין״.

ואני קוראת את זה ונזכרת בשאלה ששאלה אותי ״בת הים״ לאחר הלידה: ״מה? הם לא יודעים את זה?״ וקוראת בפעם האלף את המשפט: ״מרגישה את הגוף שלי מתכווץ ממש״, וחושבת על ההפרעה לאותו הורמון יקר, שמאפשר להרפות, אם רק מניחים לו (Moberg, 2013, p.14). ותוך כדי שאני נאנחת בכאב ובתיסכול אני עונה על הפוסט בפייסבוק ואומרת שוב ושוב: תכירו אותו, את האוקסיטוצין. הוא ידידותי, הוא נענה בקלות, הוא מופרש כשיש לו תנאים מתאימים. וגם, ובעיקר: תקשיבו ליולדת. אם היא אומרת שהיא לא רוצה אור ולא רוצה קור ואם היא מרגישה שהיא מכווצת, תקשיבו לה, היא יודעת בחכמה הפנימית שלה, באינטואיצייה של אימא אדמה, היא יודעת ללדת!

מקורות:

Mobreg, U. K. (2013).The Hormone of Closeness. London:Pinter & Martin.

Odent, M. 2011. Birth Physiology: An Overview.

אודנט, מ. האהבה בראי המדע, ספר מכוון. תרגום צביקה אגמון, דיאדה.

אודנט, מ. לידה יוצאת דופן - הניתוח הקיסרי. ספר מכוון, תרגום צביקה אגמון, דיאדה.