Please reload

פוסטים אחרונים

אוקסיטוצין - הורמון האהבה, ההורמון שאוהב חמימות

August 27, 2017

1/10
Please reload

Featured Posts

האהבה בראי המדע - ד״ר מישל אודנט

 

 

דר׳ מישל אודנט, מי שטבע את המונח: ״הורמון האהבה״ בשיר הלל לאוקסיטוצין,  להורמונים בכלל, לנפש ולקשר ביניהם. מישל כירורג ומיילד-גניקולוג בהכשרתו, מי שמחזיק ב - Data base הגדול ביותר בתחום המיילדות והגניקולוגיה, מי שכתב כעשרה ספרם ספרים שתורגמו לשפות רבות ולמעלה מחמישים מאמרים מקצועיים שפורסמו בכתבי עת מקצועיים, מי שבפועל, במהלך הלידה מתנהג כמיילדת או דולה שמאמינות בתהליך הטבעי של הלידה. הספר ״האהבה בראי המדע״ עונה על שאלות פילוסופיות ומדעיות-מחקריות ושופך אור חדש על מושגים השגורים בפינו ללא מחשבה נוספת כמו: ״אהבה״.

 

 

 

 

 

 

ד״ר מישל אודנט

האהבה בראי המדע

 

 

תרגם מאנגלית

צביקה אגמון

 

 

אחרית דבר

גילה רונאל

 

                                     : באדיבות

 

                      

www.dyada.co.il

                                                                                                                                   

Dr. Michel Odent

 

 

The Scientification of Love

 

First Published 1999,

 ISBN:    1 85343 476 0 hbk

 

Translated by

Zvika Agmon

 

Epilogue by

Gila Ronel

 

 

 

כל הזכויות שמורות למחבר.

זכויות התרגום לעברית, להוצאת הספר לאור בישראל ולהפצתו, שייכות ל"דיאדה – בית מלידה להורים ולילדים" ולגילה רונאל. 

אין להדפיס ספר זה, אלא בדרך של הורדה כספר אלקטרוני, ומהאתרים שהורשו ע"י בעלות הזכויות להחזיקו בשרתיהם. מותרת הדפסה של עותק אחד ולשימוש אישי בלבד.

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט, בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני או מכני או אחר, כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה.

שימוש מסחרי מכל סוג, בחומר הכלול בספר הזה, אסור בהחלט, אלא אם
נתקבלה  לכך הרשאה מפורשת בכתב מ"דיאדה" או מגילה רונאל.

 

אפריל, 2010.

 

Ii

תוכן העניינים

בשולי העטיפה

שלמי תודה

דבר המחבר

פתח דבר –

  כוחה של אהבה

פרק 1 –  פרֵהיסטוריה

המראה שלא נשברה

פרק 2 –  נלמד מאפרוחי הברווז, מן הכבשים ומהקופים

פרק 3 –  הורמוני האהבה ולידת ילדים

               ניסוי היסטורי ראשון

               ניסוי היסטורי שני

               איזון הורמונלי מסובך

פרק 4 –  השקפת "חקר הבריאות הראשוני"

               עבריינות אלימה

               התנהגויות של הרס עצמי

               היכול המחקר להיות בלתי "תקין פוליטית"?

               מתחילים בחיים העובריים

פרק 5 –  הגישה האתנולוגית

               השוואת תרבויות

               הסקה מהתנהגויות קיצוניות

               ערעור היסודות של תרבויותינו

               סקירה: שלושה ציוני דרך בהיסטוריה של האנושות

פרק 6 –  הלידה נולדת מחדש

               מהו פירושו של "פיסיולוגי"

               בלשונם של פיסיולוגים

               להרפות ולתת מנוחה לשכל

               אי-הבנה תרבותית

פרק 7 –  מיניות בשלמותהּ

               הורמוני אהבה באור הזרקורים

               מערכת של תִּגמול

               בלמים פיסיולוגיים דומים

               תרחישים דומים

               פעילות הדדית של שני פרטים

               משמעויות מעשיות

פרק 8 –  משיכה מינית

               חיטוב הגוף וגודלו

               צורת הפנים ופנים מחייכים

               ניחוחות ופֶרומונים

פרק 9 –  הפיסיולוגיה של אהבה רומנטית

               דוגמת בעלי-החיים

               אהבה רומנטית כמושג כלל-עולמי

               חולִי האהבה

פרק 10 – מי היא אמי?

               חוש הריח

               פונקציות אחרות של החושים

פרק 11 – התנגשויות אם ועובר

               שומר טובתו של התינוק

               דוגמה

               דוגמאות אחרות

               קדם רעלת היריון

פרק 12 – אהבת-אדם אצל בעלי-החיים

               בשורש התרבות האנושית

               היבט של הפיכת האהבה למדע

               מחירו של ביוּת

פרק 13 – מצבי אורגזמה ואקסטזה ורגשות מיסטיים

               אורגזמה כמצב של מודעוּת

               הישן והחדש

               הצורך להימלט

פרק 14 – אהבת הכול

               מעבר לתחומי המחקר הפיסיולוגי

               מה יכולים הפיסיולוגים לחקור

               היכולת לבנות גשרים

               מגוון רחב של דרכים

פרק 15 – הקשרים שבין לידה לבין תפילה

               שיטה לחקירת תכונות האדם

               המיילדת המתפללת

               מכשולים דומים

 

 

פרק 16 – הסליחה כגורם במדע

               תופעה חדשה

               דוגמאות

               העתיד: כיצד מתפתחת היכולת למְחול

פרק 17 – שחרור הבלמים על-ידי מים

               ללמוד מן הנשים

               מעבר לנוהג היומי

               הבנת כוחם של המים

פרק 18 – אהבה ברמת המולקולה

               מעֵבר לבינה

               קולטנים, חומרים אוצרי מידע ואתרים קושרים

               הנאמנות של הפרודה הנקשרת

               מקרה האוקסיטוצין

אתנחתות (המומחה לתינוקות)

   א' –

   המאה העשרים ושתיים במבט מעיני התינוק

               ספר לימוד להיסטוריה עתידנית

               אנציקלופדיה עתידנית

               במבט לאחור, אל זמננו

               ב' –

               אל תנשוך את אימא!

פרק 19 – בהיפגש מדע עם מסורת

               דוגמה מוכרת היטב: הטאו של הפיסיקה

               מקרים מסקרנים של דמיון

               הפיסיולוגיה של הלידה - הספר הטוב ביותר

               מיזמים

אתנחתא  ג – 

               חזרה אל לידתו של ישו

פרק 20 – האדם השומר על סביבתו

               שאלות מיוחדות לזמננו

               מכשולים

               סיבות לתקווה ולאופטימיות

אחרית דבר –

               שאלות של חזון

אינדקס

 

בשולי העטיפה

א'

עד לאחרונה הייתה האהבה ממלכתם של משוררים, של אמנים ושל פילוסופים. בעשורים הסוגרים את המאה העשרים, נבחנה האהבה מנקודות השקפה מדעיות שונות ורבות. נקל יהיה להחמיץ את חשיבותה של התופעה, משום שקיימים תחומי התמחות רבים ושונים אשר חוקרים את טבע האהבה.

התקדמות מדעית אמיתית מוליכה תמיד להצגת קושיות חדשות. הדבר קורה גם ל"מידוע האהבה", אשר מציג שאלות חדשות, פשוטות וגם פרדוקסליות, כמו: כיצד מתפתחת היכולת לאהוב? כיום מתלכדים כל הנתונים המדעיים סביב הענקת חשיבות רבה לניסיונות המוקדמים, ובמיוחד בתקופה הקריטית הקצרה שמיד לאחר הלידה.

− מה הם הקשרים שבין מופעיה השונים של האהבה? פתאום חשבנו שמתאים להציג כך את השאלה, משום שמדעי החיים מציעים לה תשובה.

− מדוע הטקסים של כל החבַרות מפריעים למגע הראשוני של האם והתינוק, כמו בהפצת האמונה שהקולוסטרום מזוהם או מזיק? כאן יש להזכיר, שבמשך שלב ארוך בהיסטוריה של המין האנושי, נחשבה התפתחות היכולת להפעיל תוקפנות כיתרון אבולוציוני, יותר מאשר היכולת לאהוב. במשך הרבה אלפי שנים כללה האסטרטגיה הבסיסית של ההישרדות, של רוב קבוצות בני-האדם, את השליטה בטבע ואת השליטה בקבוצות בני-אדם אחרות.

 

ב'

מזה עשרות שנים משמש מישל אודנט בתפקידים רבים שמשלימים זה את זה, ושבהם רבה השפעתו על התפתחות המיילדוּת ועל חקר הבריאות.

כרופא הוא הקים, בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, את אגף היולדות בבית החולים פיתיביֶה (Pithiviers) שבצרפת. הוא מוכר היטב כרופא המיילד שהגה את הרעיון של בריכות הלידה, ואת התפישה של חדרי לידה דמויי הבית. הגישה שלו הוצגה בכתבי עת מפורסמים בתחום הרפואה, כמו ה"לאנצט" (Lancet), ובכתבות תיעוד בטלביזיה, כמו סרטו של ה-BBC "הלידה נולדת מחדש" ("Birth Reborn") . לאחר פעילותו בבית החולים, הוא עסק בלידות-בית.

כחוקר, הוא ייסד את המרכז לחקר הבריאות הראשונית (Primal Health Research Center) שבלונדון, שמטרתו לבחון את ההשלכות בטווח הארוך של ניסיונות מן הגיל הרך מאוד. סקירה כללית של בסיס הנתונים של המרכז (שניתן למצוא במרשתת, האינטרנט, בכתובת www.birthworks.org), מעידה בבירור שבריאותנו מעוצבת במשך התקופה הראשונית (בין תחילת ההיריון לבין יום ההולדת הראשון). הסקירה טוענת גם שהאופן שבו אנו נולדים משפיע מאוחר יותר עלינו, במונחים של חברותיות ושל תוקפנות, או (במילים אחרות) ביכולת לאהוב.

ד"ר אודנט פיתח את תוכנית הקדם-היריון ("שיטת האקורדיון") כדי למזער את השפעות הזיהום של פנים הרחם ושל החלב, כתוצאה מצריכת חומרים כימיים המומסים בשומן סינתטי, כמו דיוקסין, PCB (PolyChlorinated Biphenyl) וכיוצא באלה. הוא גם חוקר את ההשפעות ארוכות הטווח (ללא הגדרה מדויקת) של חיסונים מרובים בשלב מוקדם.

מישל אודנט הוא מחברם של כחמישים מאמרים מדעיים, ועשרה ספרים שפורסמו בעשרים שפות. בספריו הוא פיתח את אומנות ההיפוך של שאלות מסורתיות: "כיצד לפתח בריאות טובה?" במקום "כיצד למנוע מחלות?", או "כיצד מתפתחת היכולת לאהוב?" במקום "כיצד למנוע אלימות?".

 

 

 

 

 

 

 

שלמי תודה

אני חש חובה להביע עד כמה אני חב תודה לכל האימהות (ולכל הסבתות) שסייעו בעדי בלידתו של ספר זה, ואשר השתתפו בשלבי התפתחותו. באופן מיוחד:

−     לסוזן קולסון (Colson). משיחותינו הפוריות צצו תפישות חדשות, כמו "האהבה כמדע" או "ההנקה
       כמדע". אני מעריך מאוד את היכולת שלך להחליף מונחים שאינם הולמים ב"מילים הנכונות".
−    למוירה ברמנר (Bremner). תודה לך על שלימדת אותי הכול על אודות הסיומת "-ation".

−    לג'יין פיינמן (Feinmann). תודה על עזרתך בשכתוב פרק חשוב.

−    לאליס שארלווד (Charlwood). תודה על עצותייך רבות-הערך.

−    לאליזבט גייזל (Geisel). תודה רבה על שנתת לי תַּרגום של הפרקים החשובים ביותר בספרך
      המהולל. עכשיו הבנתי את תפקידן של הדמעות בעת הבעת רגשות.

−    לליליאנה לאמרס (Lammers). תודה לך על הבנתך ההוליסטית את המילה "אהבה".

 

 

 

 

 

ליוג'ין מרה,

שהמראה שלו נותרה בשלמותה.

 

 

 

 

                                                                                                                       

דבר המחבר

ישנו סיכון מסוים בכתיבת ספר בנושא רב-תחומי, בעידן של התמחות יתרה. אני צופה שקוראים אחדים − שהם עצמם מומחים בתחום משלהם − יתייחסו לחלקים מן הספר הזה כאל שטחיים או פשטניים. אני גם צופה שאחדים מן הפרקים ייראו, מדי פעם, קשים או מסורבלים ובהם פרטים לא-רלבנטיים או לא שימושיים.

למרות הסתייגויות אלה, הספר הזה נחוץ בתקופה שבה אנשים מקדישים תשומת לב לאלימות ולשורשיה. אני משוכנע, שאנחנו יכולים להתקדם צעד נוסף בהבנתנו את היבטיה הרבים  של האלימות, אם נהפוך את השאלה על פניה, ונתבונן באופן שבו מתפתחת היכולת לאהוב. לעולם לא אשכח ששיניתי את השקפתי בעניין המאבק במחלות, ביום שבו התחלתי לחקור את שורשיה של הבריאות הטובה.

בניסיון להתמודד עם קשייו של ספר, שמיועד לשמש מספר רב ומגוון של קוראים, הוספתי סיכום בסופו של כל פרק וגם רשימת מקורות, לאלה שירצו להעמיק וללמוד באופן מיוחד כמה היבטים של נושא חדש, אבל רב-חשיבות

 

 

פתח דבר

 

כוחה של אהבה

 

כל בן-אנוש עשוי להתנסות באהבה, ולמרות זאת נשארה האהבה קשָה להגדרה, ועוד יותר קשֶה לנסותהּ. היא מצויה בלב השירה, האמנות, הפילוסופיה, הדת והתרבות העממית, אבל כמעט שלא נחשבה כנושא מתאים למחקר מדעי.

כאשר ניבא פייר טז'אר דה שארדן (de Chardin), לפני חמישים שנה, שיום אחד ילמדו בני האדם  לנצל את אנרגיות האהבה, ושהתפתחות כזו תהיה חשובה בהיסטוריה של האנושות ממש כמו גילוי האש, הייתה ההתייחסות לחזונו כאל אוטופיה טהורה. אין הדבר כך היום, משום שבעשרות השנים האחרונות של המאה העשרים  היו טבעה של האהבה והתפתחותהּ של היכולת לאהוב לנושאי המחקר המדעי, וההשלכות של הדבר חשובות לא פחות מחשיבותן של הגנטיקה, האלקטרוניקה או תורת הקוואנטים. עם זאת, העבודה הזו רחוקה מאוד מממלכת המדע הפופולארי, ורוב המדענים − כולל בתחום הרפואה − רק בקושי ערים לקיומו של תחום חדש זה של ידע.

הסיבה העיקרית לבורות נפוצה זו היא שהמחקר המדעי הלך והתמקד במומחיות. המידע המדעי החדש בעניין האהבה, בכל צורות הביטוי שלו, נובע ממספר רב של תחומי למידה (דיסציפלינות). מומחים אשר הבחינו בפרטים קטנים אבל חשובים בתצרף (פאזל) של תחום-המחקר החדש הזה, אינם ערים לכך, או אינם מסוגלים להבין את האופן שבו הממצאים שלהם קשורים עם חלקים אחרים של מחקר. אני גם מאמין שנושאי-מחקר אחדים נחשבו כ"לא-תקינים פוליטית", ולכן הוזנחו במתכוון. שוב ושוב נתקלתי במחקרים חשובים, אשר התעלמו מהם למרות התהודה והמשמעות שלהם.

הספר הזה הוא ניסיון לשנות כל זאת. הפיכת האהבה למדע יש בה משום לקח חיוני לציבור הרחב, וגם לאנשי המקצוע בתחומי המדע והרפואה. ראשית, היא מראה שמכל צורות הביטוי של האהבה − האימהית, האבהית, של הבן או הבת, המינית, הרומנטית, האפלטונית, הרוחנית, האחווה − ואף אם לא נזכיר את אהבת המולדת, את האהבה לחפצים דוממים, ואת החמלה והדאגה לכדור הארץ − האבטיפוס של כל האופנים הללו לאהוב הוא אהבת האם. זאת ועוד, העובדות מצביעות על פרק-זמן קצר אך קריטי מיד לאחר הלידה, שיש לו השלכות ארוכות-טווח לגבי יכולתנו לאהוב בעתיד. אנו מתייחסים להשלכות של יצירת טקסים מן הפיסיולוגיה של תקופה קריטית, התערבות בה או לחילופין הזנחתה, וזאת למרות הסכנה שבדבר.

שנית, המדע מגלה עכשיו שהאופנים השונים שבהם אנו אוהבים הם, למעשה, הוליסטיים, משום שאותם הורמונים מעורבים בהם, ואותם דפוסי התנהגות מופיעים בעת המגע המיני, הלידה וההנקה. הבנת התפישה הזו מסייעת לנו להבין את המחיר שהמין האנושי שילם בעד "יצירת התרבות", ששיאו הוא הבעיות הנפוצות של דחף מיני חלש, של קושי בלידה ושל קשיים בהנקה. הבנת כל אלה מצביעה גם על האופן שבו נוכל לחוות בצורה טובה יותר את המיניות שלנו.

מעל לכול, ההתייחסות לאהבה כאל מדע יכולה להביא למודעות חדשה, ואולי לחשיבה יסודית מחדש, על אודות מה רצוננו מהציביליזציה. כמעט כל חברה תרבותית משתמשת באותה אסטרטגיה בסיסית כדי לשרוד, כלומר לשלוט בטבע ולהפעיל כוח ושליטה בקבוצות בני-אדם אחרות. אם הצליחו החברות הללו לשרוד עד היום, זה משום שהן פיתחו בהצלחה את פוטנציאל התוקפנות האנושית. בפתח המאה העשרים ואחת, פיתוח היכולת לאהוב ולכבד זה את זה וגם את אימא אדמה, סוף-סוף – ולאחר זמן כה רב – נעשה תנאי מוקדם להישרדותו של העולם וגם של הפרט.

לכן חייבת תחזיתו בת חמישים השנה של טז'אר דה שארדן להפוך למציאות.

 

 

 

 

פרק 1

פרהיסטוריה

המראה שלא נשברה

להכנסת האהבה לתחומי המדע ישנה היסטוריה מוקדמת, והיא דורשת מידה רבה של סבלנות וגם מזל בזיהוי האירועים הפרהיסטוריים. הייתה זו יד המקרה שבאמצעותה גיליתי את עבודתו של יוג'ין מרה Marais)), שהיה מוכר לדור שלם של דרום-אפריקנים דוברי אפריקנס, כמשורר שכתב על אודות כאב ואהבה. עליו היה להיות ידוע עוד יותר, הודות להנחותיו ומחקריו בתחום ההתנהגות של בעלי-חיים, אשר הקדימו מאוד את כל המחקרים האחרים, המהוללים ברבים, ושהיו במרכז ההתעניינות.

בשנת 1920 לערך − עידן פרהיסטורי, ככול שהדבר נוגע למחקרים בנושא הזה − ערך מרה ניסויים כדי לאשש את תחושותיו כמשורר, שלפיהן קיים קשר בין כאבי הלידה לבין אהבת האם ¹. הוא בדק קבוצה של שישים פרטים ממין מסוים של צבי (Kaffir Bucks), בידיעה שבחמש עשרה השנים שקדמו לכך, לא היה בעדר הזה ולו מקרה אחד שבו דחתה האם את הוולד שלה. בתחילה הוא נתן לנקבות הממליטות כמה שאיפות של כלורופורם ואתר, ושם לב לכך שה"אימהות" סירבו אחר-כך לקבל את הגורים שאך-זה נולדו. כמובן, בעת ההיא לא היה מרה בעמדה שאפשרה לו להסביר את טבעו של הקשר שבין כאבי הלידה לבין ההתנהגות האימהית. הוא לא ידע על אודות הורמונים ולא היו בידו הכלים הנחוצים כדי להסביר כיצד משככי-הכאבים הטבעיים, המופרשים בגוף היולדת בזמן הצירים, ממלאים אף הם תפקיד ביצירת התנהגות אימהית. אף על פי כן, הוא קבע כלל פשוט על-ידי השוואת ההתנהגות של מינים שונים: כאשר הילודים אינם בשלים והם תלויים באם מטפחת ואוהבת, יש לדבר קשר עם הלידה וכאביה. אילו היו מחקריו של מרה מתפרסמים באנגלית תחילה, הם היו ידועים לכול הרבה יותר. אזי לא היו מתפתחות תאוריות מסוימות בעניין הכאב בלידת האדם, כחלק מ"התרבות". אולי הן היו מנוסחות אז באופן מעודן יותר, לא מתקבלות בציבור הרחב או לא היו נשמעות בכלל. באמצע המאה ההיא היה מקובל לטעון, שלידה איננה צריכה להיות מלווה בכאבים – משום שאין עוד שום דוגמה לפעילות פיסיולוגית כואבת אחרת, בתחומי הבריאות הנורמלית – וגם לטעון שהכאב המלווה את הלידה הוא "תלוי-רפלקסים".

הניסוי של יוג'ין מרה נותן לנו הזדמנות ראשונה למדוד את הרלבנטיות של ניסויים בבעלי-חיים לשיפור הידע שלנו בטבע האדם. הוא גם מסמן את הגבולות של עד כמה אנו יכולים ללמוד מן הגישה הזו.

המסקנות מהניסויים בבעלי-חיים הן לרוב פשוטות וחד-משמעיות: נקבות הצבי לא טיפלו בילודים שלהן. אנו יודעים מדוע התנהגות בני-האדם היא מורכבת הרבה יותר. בני-האדם מתקשרים באמצעות שפה. הם יוצרים תרבויות. האיזון ההורמונאלי שלהם אינו משפיע כל-כך באופן ישיר על ההתנהגות שלהם. כאשר האישה יודעת שהיא מצפה לתינוק, היא צפויה להראות התנהגות אימהית מסוימת. אין זה אומר  שאיננו יכולים ללמוד מיונקים אחרים, שאינם בני-אדם. הניסויים בבעלי-חיים מצביעים על השאלות שעלינו להציג על אודותינו אנו.

כאשר הדבר נוגע לבני אדם, צריכות השאלות לכלול את המילה "ציביליזציה". אם אימהות הצבאים אינן מטפלות בצאצאיהן לאחר שהמליטו תוך כדי כמה שאיפות של אתר וכלורופורם, הדבר מעלה את הרעיון שעלינו לחשוב על עתידה של תרבותנו, אם תהליך הלידה יופרע בצורה הזו באופן שגרתי.

הניסוי של יוג'ין מרה נותן בידינו גם הזדמנות להבהיר, כיצד אנחנו משתמשים במדעים כדי לשפר את הבנתנו את החיים בכלל, ואת טבע האדם בפרט. מדעי הביולוגיה מייצגים מין מראה שבה אנו יכולים למצוא השתקפות של עצמנו.

כאשר עוד היה הרעיון של הכנסת האהבה לתחומי המדע בשלב ה"פרהיסטורי", עדיין לא הייתה המראה מלוטשת היטב. התמונה הייתה מטושטשת, והפרטים בלתי ברורים, אבל עם זאת אפשר היה לראות את כל המראָה הבלתי מלוטשת בשלמותה. יוג'ין מרה יכול היה לבחון את חיי האדם ואת טבעו ממספר רב של נקודות השקפה. כמשורר שעסק בלימודי דת, חוק ורפואה הוא היה גם עיתונאי ועסק גם בעריכת-דין, והשקיע רבות מזמנו בניתוח ההתנהגות של בעלי-חיים שונים, כמו טרמיטים, עקרבים ובבונים. היכולת שלו לקבוע שקיימים קשרים קבועים בין היבטים רבים כל-כך, הייתה המקור להבנה העמוקה שהייתה לו באהבה, בכאב ובטבע האדם.

היום מלוטשת המראה הזאת ומבהיקה, ואפשר להבחין באין-ספור פרטים קטנים, כאילו הייתה המראה מנופצת לאלפי רסיסים. מומחים אשר יודעים הרבה כל-כך על שבר קטנטן אחד ויחיד מן המראה המפורקת, אינם יכולים להבין את האופן שבו הוא קשור לחלקים האחרים אשר מרכיבים את כולהּ.

המשימה שלנו היא לבנות את התמונה מחדש, בקנה מידה גדול ככול שהדבר אפשרי, ואין אנו מזלזלים בקשיים. נתחיל בקביעת הקשרים שבין השברים הגדולים ביותר, שנחשפו בידי מדענים מתחומי למידה שונים. אחר-כך נתבונן בחלקים הקטנים הרבים, אשר עדיין קשה לשייך אותם זה לזה.

 

סיכום

למטפורה של המראָה יש מקום מרכזי בתארנו את התופעה של "הכנסת האהבה אל המדע". מדעי הביולוגיה מייצגים מראה אשר בה אנו מבקשים למצוא השתקפות של עצמנו. בימינו המראה הזו מלוטשת ומבריקה, אולם היא מפורקת לאלפי חתיכות. המטרה שלנו היא לקבוע את הקשרים שבין כל השברים הזעירים הללו.

 

 

מקורות                                                                                                _____________________

 

1.  Marais, E.N. The soul of the white ant, with a biographical note by his son. Methuen, London, 1937.

 

 

 

פרק 2

נלמד מאפרוחי הברווז, מהכבשים ומהקופים

 

ההיסטוריה של הכנסת האהבה לתחומי המדע החלה, למעשה, בשנות השלושים של המאה הקודמת, בניסוי שהפך לאגדה. קונראד לורנץ (Lorenz), שהניח את היסודות לאתולוגיה (התורה שעוסקת בהתנהגות בעלי-החיים) המודרנית, דיווח שיום אחד הוא התייצב בין להקת ברווזונים, שאך זה בקעו מן הביצים, לבין אימא ברווזה וחיקה את קולות ה"קוואק" שלה. אפרוחי הברווז האלה נעשו קשורים אל לורנץ למשך שארית חייהם. לדוגמה, הם הלכו בעקבותיו כאשר צעד בגן. בצורה זו, הוצגה התפישה של תקופת הרגישות בתהליך של יצירת ההיקשרות (ההחתמה), והיא מראה שישנה תקופה קצרה − אך מכריעה − מיד לאחר הלידה, אשר לעולם לא תשוב.

האתולוגים צופים בהתנהגותם של בעלי-חיים ושל בני-אדם. אין להם עניין בבעל-חיים מסוים, אבל לעתים קרובות הם חוקרים סוג התנהגות מסוים של בעלי-חיים רבים שאין ביניהם כל קשר ¹. הם עורכים ניסויים, אף כי הם משתדלים להפריע מעט ככול שהדבר אפשרי. באופן כזה הגיעו רבים מהם לחקור את התהליך שבו נקשרים אם וילדהּ זה לזה. החוקרים כולם מאשרים, שאצל מגוון מינים רחב של עופות ויונקים, ישנה תקופה של רגישות מיד לאחר הלידה.

לדוגמה, בריג'ס (Bridges) חקר באופן מיוחד את ההמלטה של חולדות ². אם הופרעה החולדה האם בעת ההמלטה, לא זו בלבד שההמלטה התעכבה, אלא שהיו גם השפעות ארוכות-טווח אצל הילוד, שהתבטאו בשינוי ביחסי האם-הוולד. אפשר להבחין בהשפעות ארוכות-הטווח גם כאשר מרשים או לא מרשים לאימהות ללקק את וולדותיהן בעת ההמלטה. אלה שליקקו את צאצאיהן, ואחר-כך הם הורחקו מהן, גם לאחר 25 ימים הן עדיין מגיבות בחיוב כלפי גוריהן, יותר מאשר החולדות אשר לא ליקקו את ולדותיהן בעת ההמלטה. יתרה מכך, בריג'ס אמד את מידת הקשר שבהתנהגות האימהית: אם הושארו הגורים עם האימהות שאך זה המליטו, ארבע עד שש שעות לאחר ההמלטה, היו האימהות מתנהגות באופן אימהי אפילו אחרי פרידה של 25 ימים. זיגל וגרינוואלד Siegel, Greenwald)) חקרו אף הם את אבדן היחס האימהי, לאחר הפרדה בשלב מוקדם בין האם לבין הוולדות, אצל אוגרים ³.

ההשלכות של הפרדת האם מן הוולד מיד בלידה, הן בעלות משמעות רבה עוד יותר כשהמדובר בכבשים ובעזים ולא במכרסמים, משום שהתגובות האימהיות מתמעטות מהר יותר אצל מינים אלה (הבהמות הדקות). הבדל נוסף אצל המכרסמים, הוא שכבשים ונקבות צאן אחרות מפתחות קשרים ייחודיים עם צאצאיהן, והן מגרשות כל בעל-חיים צעיר בלתי-מוכר. בין בעלי-החיים שממליטים באותה עונה, וחיים בעדרים, הסכנה של החלפת צאצאים היא רבה. כבר בשנת 1956 הראה בלאובלט (Blauvelt) שאם מפרידים גדי עזים מהעז אפילו לשעות ספורות, לפני שהאם הספיקה ללקק אותו, ואז מחזירים אותו אליה, "נראה שלאם אין שום עניין להתנהג בצורה כלשהיא כלפי הרך הנולד" ⁴. אצל כבשים, מצאו פוינדרון ולה ניינדר (Poindron, Le Neindre) שאם הפרדת האם מן הגור החלה בלידה ונמשכה ארבע שעות, חצי מן הכבשים לא היו מוכנות לטפל בטלאים שלהן אחר-כך ⁵. לעומת זאת, אם הפרדה למשך 24 שעות החלה יומיים עד ארבעה ימים אחרי ההמלטה, כל הכבשים היו נכונות אחר-כך לקבל את הטלאים שלהן חזרה. היה זה גם אצל כבשים, שקרביאל ופונדרון (Krehbiel, Poindron) אימתו את הקשר בין תהליך הלידה לבין ההתנהגות האימהית. כאשר כבשים ממליטות בהרדמת אפידורל, אין הן מטפלות אחר-כך בטלאים שלהן ⁶.

למחקרים של הארי הארלו (Harlow) יש משמעויות מעשיות רבות ⁷. ראשית הוא בדק את היחסים שבין האם והתינוק אצל פרימאטים, מין שקרוב במיוחד לבני-האדם. כמו כן, כמדען לא חשש הארלו להשתמש במונח "אהבה" כשחקר קשרים בין שני היבטים שונים שלה, אשר באים לידי ביטוי ביחסי אם ותינוק מחד גיסא, ובהתנהגות המינית של בוגרים מאידך גיסא. השימוש במילה "אהבה" בידי אתולוגים כמו הארלו, מאפשר הזדמנות ראשונה להבליט את האופן שבו מחקרים מדעיים בעניין האהבה נתקלים בקשיים רציניים. הבעיה העיקרית היא שאת מובנה של המילה אי אפשר להסביר או להגדיר, משום שלאהבה ישנם היבטים כה רבים. אף על פי כן, ישנם קשרים ומצבי דמיון ברורים בין הביטויים השונים של האהבה, ונדמה שהאתולוגים – כולל הארלו – הסכימו בשתיקה שהצורה הטיפוסית היא הַמשיכה שבין האם לבין התינוק.

הארלו הרחיק גורי קופים שאך זה נולדו מהאימהות האמיתיות שלהם, למשך שש עד שתים-עשרה שעות אחרי הלידה. במקומן הוא נתן להם שתי אימהות מלאכותיות, האחת הייתה בובה עשויה מחוטי- מתכת, והשנייה הייתה עשויה מבד. על הבובות העשויות מרשת המתכת היו מותקנים בקבוקים להאכלת התינוקות, אולם התינוקות לא נשארו עם גלמי המתכת זמן רב יותר מן הנחוץ לקבלת המזון. ברור היה שהם העדיפו להתגפף עם גלמי הבד הרכים יותר, בייחוד אם היו מבוהלים. תינוקות הקופים משוללי האם האמיתית נעשו חסרי יכולת חברתית. הם התנהגו על-פי דפוסים סטריאוטיפיים: הם חיבקו את עצמם בחזקה והתנדנדו קדימה ואחורה בלי הפסק. הם הפגינו תוקפנות יתר לא-ממוקדת. בהתבגרם, לעתים קרובות לא הצליחו בזיווג. לעתים קרובות, כשהתקרב זכר נורמלי אל נקבה שגודלה בידי אם זרה, היא הייתה יושבת אדישה על הקרקע, ורגליה מקופלות לפניה. לעומת זאת, זכר שגודל בידי אם זרה יכול להתקרב אל נקבה מיוחמת באופן משונה, כמו בניסיון לחבק את ראשה ולא את פלג-גופהּ האחורי. נקבות שלמרות זאת היו לאימהות, נטו להיות אדישות כלפי צאצאיהן, או אפילו התעללו בהם, עד שרבים מהם מתו.

 

עלינו לזכור שאתולוגים יכולים לחקור גם  את התנהגות בני-האדם. העניין הוא בכך, שהגבולות בין אתולוגיית בני-האדם לבין ההסתכלות הקלינית אינם מדויקים. עם זאת, אני מבקש להרחיק מן הדיון שלנו את ההסתכלות שעורכים הרופאים ואת התאוריות שהם מציגים. העבודה של מארי סולטר איינסוורת (Ainsworth), לדוגמה, היא בלי ספק בתחום האתולוגיה. בתחילה באוגנדה ואחר-כך בארה"ב, היא השתמשה בשיטות אתולוגיות אמיתיות כדי לחקור את ההשפעות של הפרדה קצרה של התינוקות מאימותיהם, ואת התגובות של התינוקות כאשר פגשו מחדש את האימהות ⁸. אתולוגים מפורסמים אחדים (של בעלי-חיים) חקרו גם הם את התנהגות בני-האדם. אייבל-אייבספלדט
(Eibl-Eibesfeldt), תלמידו ועמיתו של קונראד לורנץ, תכנן שיטות מתוחכמות כדי לחקור דפוסי התנהגות כלליים. הוא השתמש במצלמה מיוחדת, בעלת עדשה רחבה, כדי לעקוב אחר מנהגי החיזור במספר רב של חברות, כולל במדינות מתועשות ⁹. הוא תיאר דפוסי חיזור, ויכול היה להוכיח שהמבט הוא כנראה תכסיס החיזור האנושי החזק ביותר. כשאני קורא על אודות מחקרים אתולוגיים כאלה, אינני יכול להימנע מן המחשבה כיצד אימהות-אדם מוקסמות ממבטם של תינוקותיהן שאך-זה נולדו...    

 

סיכום

אתולוגים, אשר מתבוננים בהתנהגויות של בעלי-חיים ושל בני-אדם, מתייחסים אל המשיכה שבין אם לתינוקהּ כאל הצורה הטיפוסית-הראשונית של אהבה. בלי תלות במהות המין, ישנו פרק זמן קצר אבל קריטי מיד לאחר הלידה, שיש לו משמעויות לטווח ארוך (לגבי היילוד).

 

 

מקורות                                                                                                _____________________

 

1.   Lorenz K. Studies in animal and human behaviour. Cambridge University Press (2 vols)
      1970-71.

2.   Bridges RS. Parturition: its role in the long-term retention of maternal behavior in the rat. Physiol.
       Behav. 1977; 18:487-90,

3.   Siegel HI, Greenwald MS. Effects of mother-litter separation on later maternal responsiveness in the
       hamster. Physiol. Behav. 1978; 21: 147-49.

4.   Blauvelt H. Neonate-mother relationship in goat and Man. in B. Schaffner ed, Group processes.
       Josiah Macy, Jr. Foundation. NY 1956.

5.    Poindron P, Le Neindre P. Hormonal and behavioural basis for establishing maternal behaviour in
       sheep. In Zichella, Panchari R, edit. Psychoneurendocrinology in reproduction. Amsterdam 1979.
       Elsevier-North Holland Medical Press.

6.    Krehbiel D, Poindron P, et al. Peridural anaesthesia disturbs maternal behaviour in primiporous and
       multiporous parturient ewes. Physiology and behavior. 1987; 40: 463-72.

7.    Harlow HF, Harlow MK, Hanson EW. In Rheingold HR, edit. Maternal behavior in mammals, John
       Wiley. NY 1963

8.    Ainsworth, Mary Salter and Bowlby John. An ethological approach to personality development.
       American Psychologist 1991; 46: 333-41.

9.    Eibl-Eibesfeldt. Human Ethology.  Aldine de Gruyter. New York, 1989.

 

 

 

 

פרק 3

הורמוני האהבה ולידת ילדים

ניסוי היסטורי ראשון

מידוע האהבה נכנס לשלב חדש בשנת 1968, כאשר טרקל ורוזנבלט (Terkel, Rosenblatt) הזריקו לחולדות "בתולות" דם שנלקח מחולדות-אימהות בתוך 48 שעות לאחר ההמלטה ¹. החולדות ה"בתולות" התנהגו כאילו היו אימהות. טרקל ורוזנבלט הוכיחו שמיד לאחר ההמלטה, ישנם בדמן של חולדות-אימהות הורמונים אשר משפיעים על ההתנהגות האימהית. הם חזרו על הניסוי הראשוני שלהם בטכניקות משוכללות יותר, שהדגישו את חשיבות התקופה שסביב ההמלטה.

לאחר הניסוי ההיסטורי הזה, באו בשנות השבעים של המאה הקודמת מספר רב של ניסויים ומחקרים, שבדקו את השפעת ההורמונים, שרמתם איננה יציבה בתקופה שסביב הלידה, על התנהגות האימהות. רוזנבלט וזיגל (Rosenblatt, Siegel), בארה"ב, שחקרו חולדות ², ופוינדרון ((Poindron ולה ניינדר , (Le Neindre), בצרפת, שחקרו כבשים ³, שמו לבם במיוחד להשפעתם של הורמונים כאסטרוגן ופרוגסטרון. זארו (Zarrow) ועמיתיו בחנו את השפעות הפרולקטין ⁴. עיון בכל המחקרים האלה, מביא אותנו למסקנה, שהאסטרוגנים מעוררים התנהגות אימהית, ושירידה מהירה של רמות הפרוגסטרון אשר חלה בתקופה שסביב הלידה, תורמת לגילויים של התנהגות אימהית.

 

ניסוי היסטורי שני

מפתיעה העובדה, שלאחר הניסוי הראשוני של טרקל ורוזנבלט, היה עלינו לחכות אחת-עשרה שנים כדי לשמוע על אודות מחקרים שעוסקים בהשפעות של ההורמון אוקסיטוצין על האימהות. הדבר מפתיע, משום שכל הפיסיולוגים, הרופאים והמילדות יודעים שההורמון הזה – שמפרישה בלוטת יותרת המוח האחורית – חיוני בתהליך הלידה וליצירת החלב. הוא ממריץ את כיווצי הרחם לקראת הלידה ולפליטת השִליה, ומעורר את "רפלקס פליטת החלב". כנראה, עקב השפעות ההורמון הזה על המכאניות של האברים, דבר שידוע היטב לחוקרים, הם לא הביאו בחשבון את השפעת האוקסיטוצין על ההתנהגות האימהית. סיבה נוספת לדחיית המחקרים, היא שעל האוקסיטוצין להיות מופרש ישירות למוח, כדי לגרום להתנהגות שאפשר להבחין בה. החל עידן חדש במחקר כאשר למדנו מפראנג' ופדרסן (Prange, Pedersen), שהזרקת אוקסיטוצין לתוך חללי המוח של יונקים עשויה לעורר התנהגות אימהית ⁵.

את הגל הגואה של המחקר, שמעורר ניסוי כגון זה, מדגים פרסום של האקדמיה למדעים של ניו-יורק, משנת 1992, בספר שמחזיק 500 עמודים, וכולל 53 (!) מאמרים בעניין השפעת האוקסיטוצין על ההתנהגות ⁶. ניילס ניוטון (Newton) סיכם את הלקח שנלמד מדור-המחקר הזה בטענה ש"אוקסיטוצין הוא הורמון האהבה". יש לציין, שכל היבט של האהבה שבו אנו עוסקים, אוקסיטוצין מעורב בו: הוא מעורב ביצירת החלב. בעת המגע המיני, שני השותפים – האישה וגם הגבר – מפרישים אותו. מהמחקרים של ורבאליס (Verbalis) אפשר אפילו להסיק, שכאשר אנו סועדים בחברת אנשים אחרים, רמת "הורמון האהבה" שלנו עולה ⁷. לסעוד בצוותא זה יותר מאשר רק לאכול: זוהי גם דרך ליצור קשרים עם בני-הלוויה. באותה עת ממש, שבה אומתה ההשפעה של אוקסיטוצין על ההתנהגות, על-ידי מחקרים רבים מאוד, ק' אוּבנאס-מוֹבֶּרג (Uvnas-Moberg), בשבדיה, הדגיש שוב שרמות האוקסיטוצין הגבוהות, מיד לאחר הלידה, עשויות עדיין להיות גבוהות אף יותר מאשר במשך הצירים ⁸.

 

איזון הורמונלי מסובך

לא קיימת סתירה בין הבנתנו היום את האוקסיטוצין כהורמון האהבה, לבין התצפיות של אלה שחקרו את השפעתם של הורמוני מין אחרים, אסטרוגנים ופרוגסטרון בפרט, בשנות השבעים. היום מובן היטב, שהורמוני אסטרוגן מפעילים את הקולטנים הרגישים של האוקסיטוצין ושל הפרולקטין. עלינו לחשוב תמיד במונחים של איזון הורמונלי. לדוגמה: מיד לאחר הלידה, האוקסיטוצין (שהוא הורמון האלטרואיזם) והפרולקטין (הורמון האימהוּת) משלימים זה את זה.

בשנת 1979 הוכחה גם הפרשת ההורמונים דמויי-המורפין בזמן הצירים והלידה על-ידי היולדת i, ¹⁰, והפרשתם של האנדורפינים האלה מתועדת היום היטב. בתחילת שנות השמונים למדנו שהתינוק מפריש אף הוא את האנדורפינים שלו בתהליך הלידה, והיום אין ספק שבפרק-זמן מסוים אחרי הלידה, האם וגם התינוק "מלאים" בסמי-הרגעה ¹¹, ¹². התכונה של דמויי-המורפין, שהם כוללים מצבים של תלות מוכרת היטב, ולכן קל לחזות את תחילתה של תלות – הקשר שנוצר – שכנראה תתפתח.

אפילו להורמונים ממשפחת האדרנלין (שלעתים נחשבים להורמוני תוקפנות) יש תפקיד ברור שהם ממלאים ביחסים שבין האם לבין התינוק מיד לאחר הלידה. במשך הצירים האחרונים לפני הלידה, מגיעה רמת ההורמונים האלה אצל האם לשיאה. זוהי הסיבה לכך, שכאשר מתחיל "רפלקס פליטת העובר", נוטות היולדות להזדקף כשהן מלאות אנרגיה, ויש להן צורך פתאומי לתפוס משהו או לאחוז במישהו. לעתים הן צריכות לשתות כוס מים, ממש כשם שהמרצה עושה בנוכחות קהל-שומעים רב. אחת ההשפעות של הפרשת אדרנלין כזו, היא שהיולדת ערנית כאשר התינוק נולד ¹³, ¹⁴. חִשבו על אודות היונקים בטבע, ונוכל להבין בבהירות עד כמה רבה התועלת לאם היולדת, מכך שיש לה מספיק אנרגיה – וגם תוקפנות – להגנת הרך הנולד, אם יהיה צורך בכך. התוקפנות היא גם היבט של אהבת אם. ידוע היטב גם שלתינוק ישנם מנגנוני הישרדות משל עצמו: בזמן הצירים החזקים האחרונים, הדוחקים אותו החוצה, והוא מפריש הורמונים ממשפחת האדרנלין ¹⁵. זרם של נוראדרנלין מאפשר לעובר להסתגל להעדר הפיסיולוגי של חמצן, אשר מיוחד לשלב הזה בלידה. ההשפעה הנראית-לעין של הפרשת ההורמונים הזו, היא שהתינוק ערני בזמן הלידה, עיניו פקוחות לרווחה ואישוניו מורחבים. האימהות מוקסמות ונהנות ממבטם זה של התינוקות הנולדים, כאילו היה התינוק נותן אות. נראה שהקשר עין-אל-עין הוא בוודאי תכונה חשובה בתחילת יחסיהם של האם והתינוק האנושיים.

התפקיד המורכב מאוד של ההורמונים ממשפחת האדרנלין והנוראדרנלין, בקשר ההדדי שבין האם לבין התינוק, לא נחקר במשך זמן רב. מספר קטן של ניסויים בבעלי-חיים פתח את הדרך למחקרים נוספים: נקבות עכברים שחסר להן הגן שאחראי על ייצור הנוראדרנלין, משאירות את גוריהן פזורים, לא מנקות ולא מאכילות אותם – אלא אם כן הזריקו להן בזמן ההמלטה סם שמעורר יצירת נוראדרנלין ¹⁶.

הידע שיש לנו היום על אודות ההשפעות של הורמונים שונים בתהליך הלידה על ההתנהגות, עוזר לנו לפרש את התפישה של תקופת הרגישות שהוצגה בידי האתולוגים.  ברור לנו שההורמונים השונים המופרשים בגופם של האם ושל התינוק, במשך הצירים ובזמן הלידה, אינם מסולקים מיד. ברור גם שלכל ההורמונים הללו יש תפקיד מסוים שהם ממלאים מאוחר יותר ביחסים שבין האם לבין תינוקהּ.

 

סיכום

לאחרונה נפוצו מחקרים רבים שבדקו את ההשפעה של ההורמונים, המשתתפים בשלבים השונים של חיי המין – במגע המיני, בלידה ובהנקה – על ההתנהגות.

היום נחשב האוקסיטוצין ל"הורמון אהבה" חשוב. באמצנו גישה זו של בחינת ההורמונים, יש בידנו להסביר את התפישה של פרק-הזמן הקריטי, אשר הוצגה על-ידי האתולוגים. ההורמונים השונים, אשר מופרשים בגופם של האם ושל התינוק במשך הצירים ובעת הלידה, אינם מסולקים מיד לאחר הלידה, והם ממלאים תפקיד חשוב ביחסי הגומלין שבין האם לבין התינוק.

 

 

מקורות                                                                                                _____________________

 

1.   Terkel J, Rosenblatt, J.S. Maternal behavior induced by maternal blood plasma injected into virgin
      rats. J. Comp. Physio. Psychol. 1968; 65: 479-82.

2.   Rosenblatt J.S. Siegel H.J. Mayer AD Progress in the study of maternal behavior in the rat: hormonal,
      nonhormonal sensory and development of aspects. In Rosenblatt J.S. et al. edit. Advances in the
      study of behavior. Academic Press. NY 1979: vol.10.

3.   Poindron P, Le Neindre P. Hormonal and behavioural basis for establishing maternal behaviour in
      sheep. In Zichella L, Panchari R, edit. Psychoneuroendocrinology in reproduction. Elsevier-North
      Holland Biomechanical Press 1979.

4.   Zarrow MX, Gandelman R, Renenberg V.  Prolactin: is it an essential hormone for maternal behavior
      in the mammal? Horm. Behav. 1971; 2: 343-54.

5.   Pedersen CS, Prange J.R. Induction of maternal behavior in virgin rats after intracerebroventricular
      administration of oxytocin. Pro. Natl. Acad. Sci. USA 1979; 76: 6661-65.

6.   Oxytocin in maternal, sexual and social behaviors. Perdersen CA, et al. edit. Annals of the New York
      Academy of Sciences. 1992; vol.652.

7.   Verbalis J.G., McCann M, McHale CM, Stricker EM. Oxytocin secretion in response to
       cholecystokinin and food: differentiation of nausea from satiety Science 1986; 232: 1417-19.

8.   Nissen E, Lilja G, Widstrom AM, Uvnas-Moberg K. Elevation of oxytocin levels early post partum
      in women. Acta Obstet Gynecol  Scand 1995 ; 74 : 530-3.

9.   Csontos K, Rust M, et al. Elevated plasma beta endorphin levels in pregnant women and their
       neonates. Life Sci. 1979; 25: 835-44.

10.  Akil H, Watson S.J. et al. Beta endorphin immunoreactivity in rat and human blood: Radio-
       immunoassay, comparative levels and physiological alternatives. Life Sci. 1979; 24: 1659-66.

11.  Moss IR, Conner H, et al. Human beta endorphin-like immunoreactivity in the perinatal/neonatal
       period, J. of Ped. 1982; 101; 3: 443-46.

12.  Kimball CD, Chang CM, et al. Immunoreactive endorphin peptides and prolactin in umbilical vein
       and maternal blood. Am. J. Obstet. Gynecol. 1987; 14: 104-105.

13.  Odent M. The fetus ejection reflex. Birth 1987; 14: 104-105.

14.  Lederman RP, McCann DS, et al. Endogenous plasma epinephrine and norepinephrine in last
       trimester pregnancy and labour. Am. J. Obstet. Obstet. 1977; 129: 5-8.

15.  Lagercrantz H, Bistoletti H. Catecholamine release in the newborn infant at birth. Pediatric Research
       1977; 11: 889-95.

16.  Thomas SA, Palnuter RD. Impaired maternal behavior in mice lacking norepinephrine and
       epinephrine. Cell. 1997; 91: 583-92.

 

 

 

פרק 4

השקפת "חקר הבריאות הראשונית"

מרכז המחקר שלנו, "המרכז לחקר הבריאות הראשונית" (Primal Health Research Centre), הקים בסיס נתונים שבו מאות הפניות אל מחקרים שפורסמו בכתבי-עת בני-סמכא שעוסקים במדע וברפואה. כל המחקרים האלה בדקו את הקשרים שבין "התקופה הראשונית" לבין הבריאות וההתנהגות מאוחר יותר בחיים. לפי הפירוש שאני הצעתי בעבר למונח הזה, התקופה הראשונית כוללת את משך חיי העובר, את התקופה שסביב הלידה, ואת השנה שלאחר הלידה ¹. כתובת בסיס הנתונים היא: www.birthworks.org/primalhealth.

מסקירה כללית של בסיס הנתונים שלנו, נראה שכאשר החוקרים בדקו את הרקע של אנשים שתיארו סוג כלשהוא של "יכולת פגומה לאהוב" – בין אם זו אהבה לעצמו ובין אם זוהי אהבה לזולת -  הם מצאו תמיד גורמים אפשריים לכך בתקופה שסביב הלידה. יתרה מכּך, כאשר הובלטו קשרים כאלה, היה זה תמיד בנושא חשוב שאופייני לזמננו. אנו צריכים לרכז את המחקרים האלה יחדיו על-מנת להמחיש עד כמה נוחה וכמה חדשה התפישה של "יכולת פגומה לאהוב".

 

עבריינות אלימה

עבריינות נוער אלימה היא ללא ספק מבעיות השעה. אפשר להתייחס אליה כאל צורה של פגם ביכולת לאהוב אחרים. אדריאן ריין (Raine) וצוותו, מן האוניברסיטה של לוס אנג'לס בקליפורניה, עקבו אחר 4,269 נבדקים ממין זכר, שנולדו באותו בית חולים בקופנהגן ². הם מצאו שגורם הסיכון העיקרי להיותו של מישהו עבריין אלים בגיל 18, היו סיבוכים בלידתו, יחד עם הפרדה מוקדמת מן האם בלידה, או דחייתו בידי האם. הפרדה מוקדמת מן האם או דחייה ממנה לכשעצמם, לא נמצאו כגורמי סיכון.

 

התנהגויות של הרס עצמי

התאבדות של בני-נוער, שבעבר הייתה כמעט בלתי מוכרת, היא נושא חשוב נוסף שאופייני לתקופתנו. לי סאלק (Salk) ועמיתיו, מניו-יורק, חקרו את הרקע של 52 מתבגרים-מתאבדים אשר מתו לפני היותם בני עשרים, והשוו אותם לקבוצת בקרה שמנתה 104 מתבגרים ³. הם מצאו שאחד מגורמי הסיכון העיקריים להתאבדות בתקופת ההתבגרות, הייתה החייאה בעת הלידה. ברטיל יאקובסון (Jacobson), משבדיה, בדק במיוחד באיזה אופן התאבדו האנשים. במחקר הראשון שלו הוא עיין בנתונים מרשומות הלידה, שנאספו מ-412 מקרי התאבדות שנחקרו בידי המעבדה לזיהוי פלילי, והשווה אותם עם קבוצת בקרה שכללה 2,901 בני-אדם ⁴. הוא מצא קשר ישיר בין התאבדויות בחניקה לבין מקרי חנק בלידה. כמו כן, מצא החוקר קשר ישיר בין התאבדות באמצעים מכאניים אלימים לבין פגיעות ממכשירים בעת לידה טראומטית. במחקרו האחרון, אישר יאקובסון שהסיכוי שגברים (אבל לא נשים) שנולדו בלידות טראומטיות, יתאבדו באמצעים אלימים, גבוה פי חמישה מסיכויי האחרים ⁵. ב' יאקובסון בדק את הרקע של 242 בוגרים, אשר התאבדו באמצעות נשק חם, בקפיצה ממקום גבוה, בזינוק אל המסילה לפני הרכבת, בתלייה, בעינויים וכדומה. הוא השווה אותם ל- 403 אחים ואחיות שנולדו במשך אותה תקופה ובאותה קבוצת בתי חולים. גורמים רבים וסותרים הובאו בחשבון. ההבדלים שבין גברים לבין נשים חדלו להתקיים, אם האימהות שלהן נטלו משככי-כאבים ממשפחת האופיום במשך הצירים. נדמה שהשפעות הלוואי לטווח הארוך של משככי הכאבים כמו מורפין, שונות מאלה של מינים סינתטיים שונים של מורפין, בכך שהם כוללים התמכרות לסם.

יאקובסון חקר גם התמכרות לסמים. הוא וקארין נייברג (Nyberg) בחנו את הרקע של 200 מכורים לאופיום, שנולדו בשטוקהולם בין השנים 1966-1945, והשתמשו באחים ואחיות שאינם מכורים כקבוצת בקרה ⁶. הם מצאו, שאם ניתנו לאם משככי-כאבים מסוימים במשך הצירים, הסיכויים הסטטיסטיים שהתינוק שלה יהיה מכור לסמים בבגרותו, הם גבוהים יותר. לאחרונה, קארין נייברג ועמיתיה אישרו תוצאות כאלה בקרב נבדקים בארה"ב ⁷. הם מצאו ששלוש מנות של אופיום או סמי הרגעה, שניתנו לאם בעת הלידה, היו הגורמים לסיכוי גדול פי חמישה שהילד יהיה מכור לסמים.

אנורקסיה נרבוזה  אף היא מין התנהגות של הרס עצמי. המחקר היחיד שעסק באנורקסיה, אשר נכלל בבסיס הנתונים שלנו, זיהה קשרים בינה לבין הלידה עצמה ⁸. לצוות של חוקרים הייתה גישה לרשומות הלידה של כל הבנות שנולדו בשבדיה בשנים 1984-1973. כמו כן ניתנה להם גישה לרשומות של 781 בנות אשר שהו בבית-חולים שבדי משום שלקו באנורקסיה בין הגילים 21-10. על כל נערה אנורקטית נבחרו, לשם ההשוואה, חמש נערות לא-אנורקטיות שנולדו באותו בית חולים במשך אותה שנה. מן המחקר הבר-סמכא הזה נראה, שהגורם האפשרי המשמעותי ביותר לאנורקסיה נרבוזה הוא cephalhaematoma (הצטברות של דם בין שתי שכבות בעצם מעצמות הגולגולת) בזמן הלידה. המצב הזה מצביע על כך, שהלידה הייתה טראומטית מאוד מן הבחינה המכאנית. לידה באמצעות מלקחיים או מכשיר ואקום אף הם גורמים אפשריים.

אוטיזם והיבטים אחרים של טווח-האוטיזם יכולים אף הם להיות מוצגים כביטויים של פגיעה ביכולת לאהוב. ילדים אוטיסטים ומבוגרים אוטיסטים אינם מתרועעים. בתקופת ההתבגרות, הם אינם יכולים לקיים פגישות עם בני המין השני. בבגרותם, אין להם ילדים. העניין שלי באוטיזם החל בשנת 1982, כאשר פגשתי את ניקו טינברגן (Tinbergen), אחד מראשוני האתולוגים, שחלק פרס נובל עם קונראד לורנץ (Lorenz) ועם קרל פון פריש (Von Frisch) בשנת 1973. כאתולוג שמכיר את הצפייה בהתנהגות בעלי-חיים, הוא בדק באופן מיוחד את ההתנהגות הלא-ורבאלית של ילדים אוטיסטים. כאתולוג מעשי הוא צפה בילדים בסביבתם הביתית. לא זו בלבד שיכול היה לתאר את תצפיותיו בפירוט רב, אלא שבאותה עת הוא ערך רשימה של גורמים, אשר עשויים להשפיע על התסמינים (סימפטומים) או אפילו להחמיר אותם ⁹.

הוא זיהה נוכחות של גורמים כאלה בתקופה שסביב הלידה: לידת מלקחיים, לידה בהרדמה, החייאה בזמן הלידה והשראת ("זירוז") צירים. כאשר פגשתי אותו, הוא חקר קשרים אפשריים בין הקושי ליצור קשר עין-בעין, לבין העדר קשר עין-בעין בין האם לבין התינוק בעת הלידה. הנתונים שלו לא הוצגו בשפת הסטטיסטיקה המקובלת, ולא היו בהם נתונים על קבוצות בקרה. אף על פי כן, העבודה של טינברגן (ושל רעייתו) מהווה את הניסיון הראשון לחקור את האוטיזם מנקודת ההשקפה של "חקר הבריאות הראשונית".

כנראה, משום שפגשתי את ניקו טינברגן קראתי בתשומת לב מיוחדת, ביוני 1991, דו"ח מאת ריוקו האטורי (Hattori), פסיכיאטרית מקומאמוטו שביפן ¹⁰. הגב' האטורי שקלה את הסיכויים להיעשות אוטיסט על-פי מקום הלידה. היא מצאה שלילדים שנולדו בבית-חולים מסוים היה סיכוי גבוה יותר, באופן משמעותי, להיות אוטיסטים. בבית החולים המסוים הזה, הייתה השגרה הנהוגה להשרות צירים שבוע לפני מועד הלידה הצפוי, ולהשתמש בתערובת מסובכת של תרופות הרגעה, של חמרי הרדמה ושל משככי-כאבים במשך הצירים. העניין במחקרים כאלה מתגבר, בזמנים שבהם אנו יודעים יותר על אודות הפרופיל ההורמונאלי של ילדים אוטיסטים, והייחוד של מבנה המוח שלהם. אוקסיטוצין, באופן מיוחד, מתגלה כנתיב מבטיח למחקר. הבה ניזכר שוב שהאוקסיטוצין – שיעילותו רבה בכיווץ הרחם לשם לידת התינוק ולשם פליטת השִליה – הוא גם הורמון אלטרואיסטי, "הורמון של אהבה". נראה שרמות האוקסיטוצין נמוכות יחסית אצל ילדים אוטיסטים, והיו ניסיונות לטפל בחלק מהם באוקסיטוצין. אני משער שיום יבוא וייחקר האופן שבו ילדים אוטיסטים מפרישים אוקסיטוצין. כנראה, אוקסיטוצין יעיל יותר כשהוא מופרש בקצב שמתאים למקצב הדופק המהיר. היום אין זה בלתי אפשרי למדוד את המקצב – הפעימות – של הפרשת האוקסיטוצין.

תוצאות המחקרים העיקריים, אשר זיהו קשרים בין האופן שבו אנשים נולדים לבין הצורות השונות של היכולת הפגועה לאהוב, פורסמו בכתבי עת רפואיים נכבדים ובני-סמכא. אף על פי כן, הם בלתי מוכרים באופן יחסי, ואינם מובאים בחשבון ברוב המאמרים שפורסמו בעקבותיהם. זהו מאפיין משותף להם. לדוגמה, מאמר סקירה נרחב בעניין האוטיזם, בכתב העת "בריטיש מדיקל ג'ורנל", לא הזכיר אף לא אחד מן המחקרים שבדקו את הקשר עם התקופה הראשונית. אפשר גם לתהות מדוע מספר גדול של חוקרים לא חזרו וביצעו שנית את רוב המחקרים האלה.

 

היכול המחקר להיות בלתי "תקין פוליטית"?

פגשתי אישית את מחברי כל המחקרים הללו, לפיכך אני יכול להציע כמה הערות שנוגעות לעניין, על אודות סוג המחקרים הזה. לפני מותו משבץ המוח, שלח ניקו טינברגן אליי סדרה של מכתבים. הוא היה מופתע מכך, שרוב הפסיכיאטרים לילדים "חושבים שהשיטות, העובדות וההשקפות שלו אינן מתקבלות על הדעת". הוא הוסיף שהוא חש "שחושדים בו ובעלי המקצוע דוחים אותו". באחת מנסיעותיי ליפן פגשתי את ריוקו האטורי. לאחר שפרסמה בשנת 1991 את נתוניה בעניין ילדים אוטיסטים, היא פוטרה ממשרתה כפסיכיאטרית בבית החולים האוניברסיטאי. משום כך היא נאלצה לוותר על כל כוונה להרחיב את מחקריה או לחזור עליהם. פעם שוחחתי עם לי סאלק, שחקר את מקרי ההתאבדות של מתבגרים, מנקודת מבט של חקר הבריאות הראשונית. הוא היה מיואש ומופתע מחוסר התגובה על ממצאיו,  וזמן קצר לאחר מכן מת ממחלת הסרטן. ברטיל יאקובסון, שחקר כל מיני התנהגויות של פגיעה-עצמית, התקשה להתגבר על מכשולים רציניים שנערמו בידי ועדות אתיקה שמנעו ממנו את הגישה לרשומות לידה, וכך גם הוא לא יכול היה להתקדם במחקריו. התזה של קארין נייברג בעניין "אירועים סביב הלידה, כגורמי סיכון אפשריים להתמכרות של בוגרים לסמים" נדחה בתחילה בידי מכון קרולינסקה, ללא שום סיבה טכנית, אתית או מדעית – שערורייה חסרת תקדים. אדריאן ריין, שהוא בריטי במוצאו, נתקל בעשרות תשובות סירוב להצעות המחקר שלו בבריטניה, לפני שמצא הזדמנות להגשים את מטרותיו בלוס אנג'לס.  

היכול המחקר להיות בלתי "תקין פוליטית"?

לאחרונה טבעתי את המונח "אפידמיולוגיה בדרך-ללא-מוצא" (cul-de-sac epidemiology), בהתייחסי למחקרים שאינם זוכים לניסויים חוזרים, ולו בידי החוקר המקורי ¹¹. מסגרת זו כוללת מחקר בעניינים העומדים ברומו של עולם (פשיעת נערים, התאבדות של בני נוער, התמכרות לסמים, אנורקסיה נרבוזה ואוטיזם – כל אלה דוגמאות מתאימות). למרות הפרסומים בכתבי-עת רפואיים או מדעיים בני-סמכא, הקהילה הרפואית והעיתונות נמנעות מטיפול בממצאים. השתמשתי במונח הזה בסתירה למונח "אפידמיולוגיה מעגלית" (circular), שבו השתמשו כדי לגנות נטייה לחזור בעקביות על אותם מחקרים, גם כאשר אין שום ספק לגבי התוצאות.

 

מתחילים בחיים העובריים

כל המחקרים שהוזכרו היו בדיעבד. כלומר, החוקרים בדקו ילדים, נערים או בוגרים אשר להם היה משהו משותף (הם היו רוצחים, מכורים לסמים וכדומה), וחקרו את הרקע שלהם. בבסיס הנתונים שלנו ישנם גם חקירות עתידיות ובמיוחד מחקרים שמטרותיהם היו לאמוד את ההשפעות ארוכות-הטווח האפשריות, של המצב הרגשי של האם בהיותה בהיריון, על הילודים. אחדים מן המחקרים האלה טוענים שלמצב הרגשי של נשים הרות עשויות להיות השפעות מרחיקות לכת  בתחומים של יכולת חברתית, של תוקפנות או – במילים אחרות – של היכולת לאהוב. ה"וותיק" בין המחקרים האלה נערך בפינלנד. שני פסיכולוגים בחרו 167 ילדים שאבותיהם נפטרו לפני שהם נולדו. כמו כן, נמצאו 168 ילדים, שאבותיהם נפטרו בתקופת השנה הראשונה לחייהם ¹². אזי עקבו החוקרים אחר כל 335 הילדים הללו באמצעות רשומות רפואיות מ-35 שנים. כל הילדים גדלו ללא אב. רק אלה שאיבדו את אביהם בהיותם ברחם, היו בסיכון מוגבר של היגררות לפשיעה, לאלכוהוליזם ולמחלות נפש. המחקר הזה מראה באופן ברור, שמצבה הרגשי של האם ההרה, יש לו השפעה ארוכת-טווח על הילד, יותר מאשר מצבה הרגשי של האם במשך השנה שלאחר הלידה.

מחקרים שעסקו בילדים שנולדו מהריונות בלתי רצויים, מגישים מסקנות דומות. בסוף שנות החמישים, החל צוות מגטנבורג שבשבדיה לבחון את ההיבטים הסוציו-פסיכיאטריים של חיי ילדים, שנולדו לאחר שאימותיהם הגישו בקשה להפסקת ההיריון והבקשות נדחו ¹³. 120 ילדים בקבוצת המחקר, וכמספר הזה בקבוצת הבקרה, היו במעקב עד הגיעם לגיל 21, שהוארך עד תום השנה השלושים וחמש. המסקנה העיקרית הייתה, שדרגת החברותיות הייתה נמוכה יותר, בקבוצה של ילדי האימהות שבקשתן להפלה נדחתה. אפשר היה להבחין בהבדלים גם בהיותם בגיל 35.

המחקר מפראג מבוסס על קבוצה של 220 נבדקים, אשר בקשות אימותיהם להפסקת היריון נדחתה בבקשה הראשונה וגם בערעור על הדחייה, בין השנים 1963-1961 ¹⁴. התוצאות של ארבעה מחזורי הערכה פורסמו. 190 נבדקו בגיל 30 כנגד קבוצת בקרה במספר זהה. כמו בשבדיה, דרגת החברותיות הייתה נמוכה בקבוצת המחקר.

התכנון, היעדים וגודל הקבוצה במחקר פיני היו שונים ¹⁵. בתחילה השתתפו במחקר, שנערך בשנת 1966, 11,000 נשים הרות. בחודש השישי או השביעי להיריון, נשאלו האימהות אם היה ההיריון רצוי, בעיתוי לא-נכון אבל רצוי, או לא-רצוי. הסיכוי ללקות בעתיד בסכיזופרניה, עלה באופן משמעותי אצל התינוקות שנולדו לאימהות בקבוצת ה"לא-רצוי", בהשוואה לתינוקות בקבוצות האחרות. אפשר להציג את הסכיזופרניה כיכולת לאהוב אשר נפגמה: האישיות מנותקת מסביבתהּ.

מעניין לציין, שלמרות הקשיים הטכניים העצומים, הצליחו כמה צוותים להאריך תקופות מחקר ואף לחזור על מחקרים, שבדקו את ההשפעות ארוכות-הטווח, של מצבן הרגשי של נשים הרות, על ילדיהן. המחקרים האלה נחשבים, אולי, ליותר "תקינים פוליטית" מאשר המחקרים שמגלים קשרים אל הלידה עצמה.

 

סיכום

כאשר נתבונן ברקע של בני-האדם אשר הראו, באופנים שונים, יכולת פגומה לאהוב – בין אם זו אהבה לעצמו, ובין אם זוהי אהבה לזולת -  נראה שהיכולת לאהוב נובעת, במידה רבה, מן החוויות המוקדמות במשך חיי העובר ברחם, ובתקופה שסביב הלידה.

 

 

מקורות                                                                                                _____________________

 

1.   Odent M. Primal Health. Century Hutchinson. London 1986.       

2.   Raine A, Brennan P, Medink SA. Birth complications combined with early maternal rejection at age
      1 year predispose to violent crime at 18 years. Arch. Gen. Psychiatry 1994; 51: 984-88.

3.   Salk L, Lipsitt LP, et al. Relationship of maternal and perinatal conditions to eventual adolescent
      suicide. Lancet. March 16th, 1985, pp 624-27.

4.   Jacobson B, Nyberg K, et al. Perinatal origin of adult self destructive behavior. Acra. Psychiatr.
      Scand. 1987; 76: 364-71.

5.   Jacobson B, Bygdeman M. Obstetric care and proneness of offspring to suicide as adults: case control
       study. BMJ 1998; 317: 1346-9.

6.   Jacobson B, Nyberg K. Opiate addiction in adult offspring through possible imprinting after obstetric
      treatment. BMJ 1990; 301: 1067-70.

7.   Nyberg K, Buka SL, Lipsitt LP. Perinatal medication as a potential risk factor for adult drug abuse in
      a North American cohort. Epidemiology 2000; 11(6): 715-16.

8.   Cnattingius S, Hultman CM, Dahl M, Sparen P.  Very preterm birth, birth trauma, and the risk of
      anorexia nervosa among girls. Arch Gen Psychiatry 1999; 56: 634-8.

9.   Tinbergen N, Tinbergen A. Autistic children. Allen and Unwin 1983.

10.  Hattori R, et al. Autistic and developmental disorders after general anaesthesic delivery. Lancet. June
       1, 1991. vol. 337: 1357-58 (letter).

11.  Odent M. Between circular and cul-de-sac epidemiology. Lancet 2000; 355: 1371.

12.  Huttunen M, Niskanen P. Prenatal loss of father and psychiatric disorders. Arch. Gen. Psychiatr.
       1978; 35: 429-31.

13.  Forssman H, Thuwe I. Continued follow-up study of 120 persons born after refusal of application for
       therapeutic abortion. Acra Psychiatr. Scand. 1981; 64: 142-9.

14.  Kubicka L, Matejcek Z, et al. Children from unwanted pregnancies in Prague, Czech Republic,
       revisited at age thirty. Acra Psychiatr. Scand. 1995; 91: 361-9.

15.  Myhran A, Rantakallio P, et al. Unwantedness of a pregnancy and schizophrenia of a child. Br. J.
       Psychiatr. 1996; 169: 637-40.

 

 

פרק 5

הגישה האתנולוגית

השוואת תרבויות

תהיה זו שגיאה, אם לא נכלול בסקירה הכללית של "האהבה כגורם במדע" את הגישה האתנולוגית: מה אנחנו יכולים ללמוד מהשוואת תרבויות.

האתנולוגיה מיצבה את עצמה כמדע על-ידי פרסום מסדי נתונים. היום אפשר לאתר במהירות רבה את המידע שלה בתחומי ההיריון, הלידה והימים הראשונים שלאחר הלידה.

לעתים קרובות מציינים שחברות אנושיות כופות דפוסים על התנהגות בני-האדם בעת הלידה. מדויק יותר יהיה לטעון שבאופן כזה או אחר, כל החברות מפריעות בתהליך הפיסיולוגי הטהור בתקופה שסביב הלידה. לעומת זאת, ברור שתרבויות שונות אינן מתפתחות באותו כיוון, ובאותה דרגה של פוטנציאל אלימות אנושי.

מטרת הגישה האתנולוגית היא לבחון את המאפיינים העיקריים של תרבויות שונות בשאלה כיצד תינוקות נולדים.

התרבויות מפריעות לתהליך הפיסיולוגי, בכך שהן שוללות את הצורך בפרטיות שיש ליונקים: כל היונקים סיגלו לעצמם גישה שאינה סובלת את התחושה שצופים בהם בעת שהם יולדים. בחברות רבות – 62 אחוזים, על-פי המחקר של בטסי לוזוף (Lozoff) ¹ – מנסים צוותי הלידה, ובאופן פעיל, להשפיע על הצירים: בשינוי תנוחות, בעיסוי ואפילו בקפיצות על הבטן או בהרחבה ידנית של צוואר הרחם.

ברוב החברות מופרע המגע הראשון בין האם לבין התינוק. האופן הנפוץ והמעניין ביותר הוא פשוט להפיץ את האמונה, שהקולוסטרום מזוהם ומסוכן לתינוק – אפילו חומר שיש להוציא ולהשמיד. הבה נזכור שלפי מדעי הביולוגיה המודרניים, הקולוסטרום הַזָמין מיד לאחר הלידה הוא רב-ערך. נזכור גם את יכולתו של הרך הנולד לחפש את הפטמה ולמצוא אותה כבר בשעה הראשונה שלאחר הלידה. המגע הראשון של האם ותינוקהּ עשוי להיות מופרע גם באמצעות טקסים: זריזות בחיתוך של חבל הטבור, רחצה, קרצוף הגוף, חיתול הדוק, קשירת כפות-הרגליים, "עישון" התינוק, ניקוב תנוכי האוזניים של הבנות, פתיחת דלתות בארצות הקור – אלה הן דוגמאות לטקסים שבהם מדובר. אפשר להזכיר טקסים ואמונות רבים כאלה במערב אירופה. לדוגמה, באנגליה של שושלות טיודור וסטיוארט (1707-1491) התייחסו לקולוסטרום כאל חומר מזיק, שיש להשמידו. האם לא נחשבה "נקייה" לאחר הלידה, כל עוד לא חדל הנוזל שנקרא "לוקיה" לזרום מן הרחם. היא לא הורשתה לחלוץ שד עד לאחר טקס דתי של טיהור והודיה שנקרא "תפילה בכנסיה".

 

הסקה מהתנהגויות קיצוניות

יהא צורך בכרכים רבים, כדי להציג מחקר, שיקיף את המאפיינים של מספר גדול של תרבויות, ויעסוק באופן שבו החברות קוראות תיגר על אינסטינקט ההגנה האימהי, בתקופת הרגישות שלאחר הלידה. עם זאת, אפשר להסיק מסקנה פשוטה מסקירה חטופה של הנתונים שישנם בידינו: ככול שרב הצורך החברתי בתוקפנות וביכולת לקפד חיים, כך היו הטקסים והאמונות מפריעים יותר בתקופה שסביב הלידה.

את הכלל הפשוט הזה אפשר להציג על-ידי שימוש בדוגמאות מן ההתנהגויות הקיצוניות. בספרטה שביוון העתיקה, העריצו את הלוחמים. כשנולד תינוק זכר, היו משליכים אותו על הרצפה. אם הצליח לשרוד, הניחו שיהיה ללוחם טוב.

אם הפרעה למגע הראשון שבין אם לבין תינוקהּ, ופרסום של דעות כמו האמונה שקולוסטרום מזיק, נפוצים כל-כך, זאת אומרת שהתנהגויות אלה מביאות עמן התפתחות שיש בה יתרון ². כדי להסביר את הסתירות המסקרנות האלה, יש להבין שעמים שהתקיימו לפני היות החקלאות, נכחדו במהירות בעידן שבו עוסקים המחקרים האנתרופולוגיים. פירושו של דבר, שהתרבויות אשר האנתרופולוגים חקרו במשך המאה העשרים, חולקות את אותן אסטרטגיות בסיסיות של הישרדות, שהן לפקח על הטבע, וגם לשלוט בקבוצות בני-אדם אחרות. בחברות מן הסוג הזה, יש יתרון לשליטה בהיבטים השונים של היכולת לאהוב, וזה כולל אהבת הטבע שפירושה מתן כבוד לכדור-הארץ.

הפירוש שלנו מקבל אישוש על-ידי נתונים ממספר קטן מאוד של חברות קדם-חקלאיות, שאפשר היה לבחון לפני שנכחדו, ושהיו להן תחבולות הישרדות אחרות. האסטרטגיה שלהם הייתה מבוססת על חיים בהרמוניה מושלמת עם סביבתם. לפיכך, בחברות כאלה היה משום יתרון בפיתוח צורה זו של אהבה וכבוד לאימא-אדמה. העדיפות בחברות הללו לא הייתה לפיתוח פוטנציאל התוקפנות האנושי. זהו המקרה של האֶפֶה-פיגמאים (Efe Pygmies), שחיו ביער איטורי של זאיר. היה להם אינסטינקט אקולוגי מושרש היטב ועמוק, והערכה עצומה לעצים. כנראה, על-פי ז'אן-פייר האלֶט (Hallet), לא היו להם שום טקסים או אמונות שהפריעו בתהליך הלידה ³. ידוע לנו גם, בעיקר הודות למֶלבין קונר (Konner) ⁴, על אודות ה"לידות בבדידות וללא סיוע" הנהוגות אצל הציידים והלקטים האפריקניים, קוּנג סאן:

"האישה חשה בשלבים הראשונים של צירים ואינה אומרת דבר. כאשר הלידה קרובה, היא עוזבת את הכפר בשקט, צועדת כמה מאות מטרים, מוצאת שטח מוסתר, מנקה אותו ומסדרת מיטה רכה מעלים. היא יולדת כשהיא גוחנת לפנים, או בשכיבה על הצד – בכוחות עצמה."

ברור שהתהליכים הפיסיולוגיים הופרעו מעט ככל שהדבר אפשרי, בקבוצת בני-אדם ששיטת ההישרדות שלהם לא הייתה השליטה בטבע.

המסקנות שאנו מציעים להסיק מן הגישה האתנולוגית, מחזקות את המסקנות שנתקבלו מנקודות השקפה אחרות. ההשלכות ארוכות-הטווח האפשריות, של האירועים בפרק-הזמן הקצר שסביב הלידה, קיבלו אישוש. הגישה האתנולוגית מביאה לראשונה את התפישה של אהבת הטבע, וטוענת שהיחסים עם האם והיחסים עם אימא-אדמה הם שני היבטים של אותה תופעה.

 

ערעור היסודות של תרבויותינו

לאחר השוואת תרבויות, אנו יכולים להציע תשובות לשאלה שהצגנו קודם לכן, בעניין המחקר שאיננו "תקין פוליטית". אפשר להבין מדוע האישים, ששמם קשור בלידות וביכולת האנושית לאהוב, נתקלים במכשולים רציניים: הם מטלטלים את היסודות של תרבותנו. קבוצות אתניות מצליחות – אלו שלא נכחדו – הן אלה שהיו להן היתרונות של הקטנת ההיבטים השונים של היכולת לאהוב ושל השליטה בהם (והאמור כולל גם את האהבה לטבע). לפיכך אפשר להסביר את הנטייה הנפוצה כל-כך להשתיק, להוציא אל מחוץ לחוק או אפילו לתבוע, כל מי שמפרסם מסרים בעניין היכולת לאהוב יחד עם האופן שבו אנחנו נולדים.

בכמה עניינים ישנו דמיון בין האפידמיולוגים המודרניים, שהנתונים הממוחשבים שלהם מאירים באור חדש את הטקסים שלפני הלידה ולאחריה, את האמונות ואת המנהגים, לבין סטודנט חדשן שעוסק בטבע האדם, כמו וילהלם רייך (Reich), שטוען ש"הציביליזציה תתחיל ביום שבו שלומם של תינוקות בני-יומם יגבר על כל שיקול אחר" ⁵. וילהלם רייך מת בכלא. דעותיו דומות גם לאלו של פרדריק לבואייה (Leboyer), שכתב בשפת השיר על אודות הלידה ועקבותיה, אשר נמצאות "בכל מקום... בכל משובה אנושית שלנו, בשגעוננו, בעינויינו, בבתי הכלא שלנו ובאגדות, בסיפורי הגבורה ובמיתוסים שלנו" ⁶. המסר של לבואייה הושתק באמצעות הגדרתו כ"שיטת לבואייה ".

התפישות האלה יש להן הרבה מן המשותף עם הבשורה שבסיפור ישו. אין זה מקובל להציג את ישו כאיש אשר קידם את האהבה, לאחר שנולד באבוס בין יונקים. הסמליות שבשלב הזה של אגדת ישו הושתקה במשך אלפיים שנה.

הגישה האתנולוגית חשובה ביותר גם משום שהיא מסייעת לנו להבין, שרק החברות אשר הצליחו לפתח את יכולותיהן לשלוט בטבע ובקבוצות בני-אדם אחרות, שרדו עד תום האלף השני. כל שאר דגמי התרבות נעלמו מן העולם. זהו בדיוק הזמן שבו אנו מבינים את הצורך הדחוף לפתח הערכה לאימא-אדמה, ולהיבטים אחרים של היכולת לאהוב. האנושיות ניצבת על פרשת דרכים, כאשר כל האמונות והטקסים המושרשים-היטב שלנו, מאבדים את היתרונות האבולוציוניים שלהם.

עכשיו, כשהגענו לעידן של מודעות לסביבה ושל האהבה כגורם במדע, חייב המין האנושי, וגם יכול, לפנות אל אסטרטגיות חדשות לצרכי הישרדות. 

 

סקירה: שלושה ציוני דרך בהיסטוריה של המין האנושי

 

*  לפני 1 מיליון שנים  האדם הזקוף (Homo Erectus)   השליטה באש

*  לפני 10,000 שנה  המהפכה הנאוליתי השליטה ביכולת השתלטות על הטבע     האדם להיות תוקפני

*  בהווה    גלובליזציה האהבה כגורם במדע   מודעות אקולוגית

 

סיכום

בכל החברות המוכרות עד היום, היה זה יתרון למַתֵּן את ההיבטים השונים של היכולת לאהוב, כולל האהבה לטבע, ולשלוט בהם, וגם לפתח את פוטנציאל-התוקפנות האנושי. ככל שרב הצורך לפתח את התוקפנות ואת היכולת לקטול חיים, כך רבה הפרעתם של הטקסים והאמונות בתקופה שסביב הלידה.

 

 

מקורות                                                                                                _____________________

 

1.   Lozoff B. Birth in non-industrial societies. In: Birth, Interaction and Attachment. Klaus M, Robertson
      MO. 1982 Johnson and Johnson.

2.   Odent M. Colostrum and civilization. In: the Nature of Birth and Breastfeeding. Bergin and Garvey
      1992.

3.   Hallet J.P. Pygmy Kitabu. Random House, NY 1973.

4.   Eaton SB, Shostak M, Konner M. The Palaeolithic Prescription A program of diet and exercises and
       a design for living. Harper and Row, NY 1988.

5.   Reich W. The Murder of Christ. Farrer, Strauss and Giroux, New York 1953.

6.   Leboyer F. Pour une naissance sans violence. Le Seuil, Paris 1974.

 

 

 

פרק 6

הלידה נולדת מחדש

 

לאחר שחיברנו מחדש את החלקים הגדולים של המראה השבורה, ברור לנו ללא צל של ספק, שהיכולת לאהוב נקבעת, במידה רבה, עקב חוויות ראשוניות, וגם שהתקופה שסביב הלידה היא קריטית. אספנו יחדיו מספר סיבות רציניות להבהיר את הבנתנו את תהליך הלידה. לפיכך, לפני שנתרכז בחלקים קטנים יותר, שקשה יותר לכלול אותם בתמונה השלמה, אני מציע סקירה מהירה של הפיסיולוגיה של הלידה.

 

מה פירושו של "פיסיולוגי"?

עלינו להימנע מבלבול המושג "פיסיולוגי" עם המושג "נורמלי". גישה או התנהגות עשויות להיחשב "נורמליות" במדינה אחת, אבל לא באחרת. גם המושג "פיסיולוגי" אין פירושו "כך בדיוק צריך הדבר להיות". מה שהוא "פיסיולוגי" הוא נקודת התייחסות שממנה אנו מנסים שלא לסטות יתר על המידה. כאשר אנחנו סוטים מעבר לגבול מסוים, ישנם לזה תופעות לוואי פתולוגיות, וכאשר אנחנו חייבים לסטות מן ה"נקודה" הפיסיולוגית, עלינו להיות ערים כל הזמן למידה של הסטייה הזו. פיסיולוגים חוקרים את התפקוד הנורמלי של הגוף – דבר שהוא אוניברסלי וחוצה תרבויות. לאחר אלפי שנים של הפרעה תרבותית שגרתית בתהליך הלידה, נחוץ יותר מאי-פעם לחזור אל שורשינו.

התחלתי להבין את הפיסיולוגיה של הלידה בתחילת שנות השישים. לפעמים, במקרים של צירים קשים במשך זמן ארוך, השתמשנו בתרופה חדשה שנקראה GBH במדינות של דוברי אנגלית. למעשה, החומר הזה דומה למדי לחומר GABA שנמצא במוח, ואשר (עכשיו אנחנו יודעים) משפיע בכך שהוא בולם את התקשורת בין תא-מוח אחד למשנהו (GABA – Gamma AminoButyric Acid, המתרגם). כאשר קיבלו יולדות בצירים GBH, קַטְנה אצלן פעילות-המוח, שאנו עשויים לכנות "רציונלית". לאחר מתן התרופה הזו, היו היולדות מודאגות, צורחות, מתנהגות כאילו היו בעיצומו של חלום... ואחר-כך הייתה הלידה – לא ייאמן – קלה ומהירה. חברת התרופות ציינה ש- GBH יש לו השפעה "אוקסיטוצית" (גורם  לשרירים להתכווץ), ולכן יש לו נטייה להגביר התכווצויות של הרחם בזמן הצירים. אני הבנתי שזו איננה השפעה אוקסיטוצית אמיתית, ושלמעשה זה היה כאילו שוחרר בלם ושטף של הורמונים שוחרר לפתע. כמובן, התנהגות הנשים הצורחות ללא שום עכבות הייתה בלתי-מקובלת על-פי הנוהל של בית-חולים, והיה מחסור בידע לגבי תופעות-לוואי אפשריות. לפיכך, מכמה וכמה סיבות, ההשפעה של ה- GBH בזמן הצירים נחשבת לאירוע מעניין, אבל הודות לאירועים כגון זה שיפרתי את הבנתי את תהליך הלידה.

שפתם של הפיסיולוגים המודרניים יכולה להסביר באופן ברור, מה מתרחש כאשר אישה יולדת.

 

בלשונם של פיסיולוגים

כדי ללדת, צריכה האישה להפריש תערובת ("קוקטייל") מסוימת של הורמונים. הבה נשכח את שמותיהם של ההורמונים השונים הללו (אוקסיטוצין, אנדורפינים, פרולקטין, ACTH, קאטֶכולאמינים ועוד). מה שחשוב מאוד הוא ההבנה, שכל ההורמונים הללו מקורם באותה בלוטה: המוח. התפישה המסורתית, המפרידה בין מערכת העצבים לבין מערכת ההפרשה הפנימית (הבלוטות), איננה מקובלת עוד היום. ישנה רק "רשת" אחת, והמוח גם הוא בלוטה במערכת ההפרשה הפנימית. אבל אין זה כל המוח אשר פעיל כבלוטה במערכת, אלא רק חלקו העמוק ביותר. אפשר לומר, שכאשר יש ליולדת צירים, החלק הפעיל ביותר בגופהּ הוא המוח הפרימיטיבי – המבנים המוקדמים יותר שבמוח (ההיפותלמוס, בלוטת יותרת המוח וכולי) שיש לנו כמו ליונקים האחרים. שפת המדע המודרנית יכולה אף היא להסביר, שכאשר ישנם מעצורים תוך-כדי תהליך הלידה (או כל פעילות אחרת, הקשורה במין), הם נובעים מן המוח האחר, המוח החדש, החלק במוח שהוא מפותח כל-כך אצל בני-האדם – הנאוקורטקס.

הפיסיולוגים עשויים גם להסביר את התופעה המוכרת למיילדות ולכמה אימהות – או לפחות לאלה שהתנסו בלידות ללא התערבות וללא מתן תרופות. תוך כדי תהליך הלידה ישנו פרק-זמן,  שבו היולדת מתנהגת כאילו "הייתה על כוכב אחר", כשהיא מתנתקת לגמרי מן העולם היום-יומי שלנו, ויוצאת למין מסע פנימי. את השינוי הזה ברמת המודעות שלה אפשר לפרש כהקטנת הפעילות של מוח-האינטלקט, דהיינו: הנאוקורטקס. הנוכחים בלידה, אשר מבינים את ההיבט החיוני הזה בפיסיולוגיה של הצירים ושל הלידה, לא יעשו את הטעות שבניסיון "להחזיר אותה אל חושיה". הם יקבלו ברצון את ההערכה, שכל גירוי של הנאוקורטקס בכלל, וכל גירוי של האינטלקט בפרט, עלול להפריע להתקדמות הצירים. 

 

להרפות ולתת מנוחה לשכל

מנקודת ההשקפה המעשית, כדאי לסקור שוב את הגורמים הידועים היטב, אשר עלולים לגרות את הנאוקורטס האנושי: גורם אחד מהם הוא הדיבור, ובפרט בלשון הגיונית. תארו לעצמכם יולדת בצירים קשים, והיא כבר "על כוכב אחר". היא מעזה לצרוח בקול. היא מרשה לעצמה מעשים שלא הייתה עושה במצב אחר. היא כבר שכחה מה שלימדו אותה או שקראה בספרים. ואז, באופן בלתי צפוי, היא עומדת במצב שבו היא צריכה להשיב למישהו שנכנס לחדר, ושואל אותה מהו המיקוד של כתובתה...

אור חזק הוא עוד גורם אשר מגרה את הנאוקורטקס של בן-האדם. מומחי EEG (רישום גלי המוח) יודעים, כי הרישום מושפע מגירויים של עצב הראייה.

גם ההרגשה שצופים בך היא גירוי של הנאוקורטקס. התגובה הפיסיולוגית לנוכחותו של מתבונן נחקרה באופן מדעי. למעשה, ידוע לכול שכולנו מרגישים אחרת, כאשר ידוע לנו שצופים בנו. במילים אחרות, הפרטיות היא גורם אשר מאפשר את הפחתת השליטה של הנאוקורטקס. האירוניה בכך היא שחוץ מן האדם, כל היונקים האחרים – שהנאוקורטס שלהם אינו כה מפותח כשלנו – נוהגים להמליט בצִנעה, בהסתר. אלה מהם, אשר באופן נורמלי פעילים בשעות הלילה, כמו חולדות, נוטים להמליט ביום, ולהפך: יונקים אחרים, כמו למשל הסוסים אשר הם פעילים בשעות היום, נוטים להמליט בשעות הלילה. העזים נפרדות מן העדר, ועזי הבר ממליטות באזורי הרים, שהגישה אליהם קשה ביותר. בני-משפחתנו הקרובים ביותר, השימפנזים, מתרחקים גם הם מן הקבוצה.

כל אירוע שעלול להתחיל הפרשה של הורמונים ממשפחת האדרנלין, גם לו נטייה לגרות את הנאוקורטקס, וכתוצאה מכך – לבלום את תהליך הלידה. פירושו של דבר הוא שבעת הצירים, על היולדת להרגיש בטוחה. הרגשת הביטחון הזו היא תנאי מוקדם לשינוי ברמת המודעוּת, אשר מאפיין את תהליך הלידה. בכל מקום בעולם, ובמשך הדורות הקודמים, אימצו להן רוב הנשים תחבולה דומה כדי לחוש ביטחון בזמן הלידה, בכך ששמרו על רמת אדרנלין נמוכה למשך זמן ארוך ככול שהדבר אפשרי. הן הבטיחו שאימא (שלהן) תהיה בקרבת מקום, או מישהו ממסגרת המשפחה המורחבת (כתחליף), או אישה אימהית ומנוסה שחברה בקהילה... תחליף לאימהות שלהן, זאת אומרת מיילדת.

מיילדת אמיתית היא דמות אם. האם היא האבטיפוס של האדם, שאתו היולדת תרגיש בטוחה, ללא התחושה שצופים בה ודנים אותה.

נתבונן ביונקים בכלל: יש יתרון להישרדות של המין, בכך שאין הצירים מתייצבים כל עוד הנקבה מרגישה מאוימת (כך שהיא מוכנה להילחם או לברוח מפני טורף אם יתעורר הצורך בכך). בעוד הרמה הנמוכה של הורמונים ממשפחת האדרנלין, היא תנאי מוקדם לתחילת צירים אמיתיים, ולשלב ראשון קל, התפקיד של אדרנלין במשך הצירים הוא למעשה מורכב, ושטף של אדרנלין הוא חלק מהפרשת הורמונים עצומה בדקות שלפני הלידה.

ישנן נשים אשר משיגות שיא כזה של הפרשת הורמונים, ומגיעות להקטנה כזו של פעילות הנאוקורטקס שלהן, עד כי הן משוות את השניות האחרונות של הלידה לאורגזמה. בשנות השמונים המוקדמות, ביקרה מגישה מפורסמת מאוד מן הטלביזיה של BBC בבית החולים שלנו בצרפת. במשך הביקור הזה, ילדה אישה את תינוקהּ הראשון (במצג עכוז). שעה לאחר הלידה, שאלה מגישת הטלביזיה את היולדת, מה הרגישה כאשר הגיע התינוק. באופן ספונטני השיבה האישה: "זה היה כמו אורגזמה". עדים לכך היו מיליוני צופים בטלביזיה הבריטית.

 

אי-הבנה תרבותית

שפתם של הפיסיולוגים מסייעת לנו, להעריך את מידת אי-ההבנה התרבותית של תהליך הלידה, הנפוצה היום. אי-ההבנה הזה מופץ באמצעות מסרים לא-ורבאליים. לדוגמה, בספרים שעוסקים בלידה, מקובל לראות את התמונה של אישה בצירים, מוקפת בשניים-שלושה בני-אדם שמשגיחים עליה. מסרים כאלה מקבלים חיזוק על-ידי מילים. אוצר המילים שבו משתמשים בדרך-כלל לתיאור מלווי הלידה, הוא מלא ברמזים מתוך פרשנות שגויה אם כי נפוצה, על אודות תהליך הלידה והתפקיד המקורי של המיילדת. כאשר בוחנים את תהליך הלידה בעיני הפיסיולוגים, ברור שהיולדת בצירים צריכה ראשית להרגיש ביטחון, ושהמיילדת במקורה היא המגוננת ודמות האם. עם זאת, המילים שמכשירות את מלוות הלידה, ובפרט בארה"ב, שבה חוזרות המיילדות להיראות לאחר תקופת היעדרות ממושכת, הן בלתי-מתאימות בעליל. במילים רבות נטען, שמלוות הלידה הן עוזרות פעילות או מדריכות. המילה "חונכת", לדוגמה, שהיא נפוצה בשימוש בארה"ב, מפרשת ומפיצה חוסר הבנה עמוק בפיסיולוגיה של הלידה. המילה "תמיכה" היא כנראה המונח המטעה ביותר, משום היותו בשימוש יתר ¹. הוא אומר שאישה איננה מסוגלת ללדת ללא שמישהו אחר יפיח בה אנרגיה. אני אשתמש בְּמשל כדי לבטא מה אני מרגיש, כאשר אני קורא או שומע את המילה "תמיכה" בהקשר של לידה. תארו לעצמכם ילד שאיננו יכול להירדם ללא נוכחותה של אימא. לעולם לא הייתם טוענים שהוא זקוק ל"תומך" כדי להירדם. תהליך השינה מובן היטב, יותר מאשר תהליך הלידה. בשני המקרים, ישנו צורך להרגיש ביטחון על-מנת להקטין את הפעילות השכלית. בספרות הרפואה מופיעה (יותר מאשר חסרה) המילה "צירים", כשהיא קשורה לרוב במילה "ניהול". איך אפשר בכלל לנהל תהליך שאיננו רצוני?

ההפתעה שרופאים רבים מבטאים, כשהם קוראים את תוצאותיהם של מחקרים סטטיסטיים רציניים, היא סימן נוסף לתפישה השגויה אך הנפוצה של התהליך הפיסיולוגי. תוכננו עשרה מחקרים כדי לאמוד את היחס שבין הסיכונים לבין התועלות, שבשימוש רצוף במוניטור האלקטרוני למעקב אחר העובר בעת הצירים, כנגד האזנה ללבו של העובר מדי פעם בפעם. בכל מקום היו החוקרים תמימי-דעים, שההשפעה המשמעותית והקבועה היחידה שיש למעקב האלקטרוני על הסטטיסטיקה של הלידות, היא בהגדלת שיעור הלידות בניתוחים קיסריים. בתחילה הגיבו הרופאים על הממצאים האלה, באומרם שישנו צורך ברור ללמוד מחדש כיצד יש לפענח נכון את הגרף, ושהטענה שצריך להכשיר את מלוות הלידה טוב יותר, ובסגנון מדעי יותר, נעשתה מקובלת על הכול. לאחר מכן, התמקדה התגובה בצורך למצוא טכניקות מתוחכמות יותר של מעקב אלקטרוני רצוף. רופאים שדעתם עולה בקנה אחד עם התפישה השגויה והנפוצה הזו, בעניין הפיסיולוגיה של הלידה, אינם באמת במקום המתאים ביותר כדי לשקול שוב את עצם העיקרון של המעקב הרצוף באמצעות מוניטור. הם אינם מסוגלים לדמות לעצמם, שעצם העובדה שהאישה יודעת שתפקודי גופה נמצאים במעקב כל העת, עלולה בעצמה להיות הגורם המגרה את הנאוקורטקס שלה, אשר עלול להקשות את הלידה עוד יותר, ולפיכך מסוכנת עוד יותר. במילים אחרות, מעקב אלקטרוני אחר העובר הוא אמצעי יעיל לאבחן מקרים של מצוקת העובר באופן מיידי, אבל גם הוא עצמו גורם ל"מצוקה עוברית", וכתוצאה מכך רבים הסיכונים שבתהליך רצוף זה מן היתרונות.

הסקירה שלנו בעניין הפיסיולוגיה של הלידה היא פשטנית, מרצון וגם בלית ברירה. היא מבוססת על שילוב של עובדות שנקבעו באופן מדעי, עם ידע שנרכש בניסויים. לדוגמה, ההשפעות הבולמות של האדרנלין נחשבות כמסקנות שנקבעו באופן מדעי ², בעוד שההשפעה של השאלה בעניין המיקוד, המופנית לאישה בצירים, שייכת לידע האמפירי. העימות שבין המוח החדש והמוח הישן הוא אופן פשטני ונוח להתרכז בנושאים העיקריים. אילו הייתה שיטה לא-פולשנית לסרוק את מוחהּ של אישה בצירים, עשויים היינו לפגוש כמה הפתעות.

 

סיכום

לאחר שמנינו כמה מן הסיבות לצורך שלנו להבהיר את הבנתנו בתהליך הלידה, אנו מציעים סקירה של הפיסיולוגיה של הלידה. זוהי הדרך הטובה ביותר לגלות מחדש את הצרכים הבסיסיים של היולדת בצירים. במשך תהליך הלידה, החלק הפעיל בגוף הוא החלק הפרימיטיבי של המוח, אשר מתפקד כבלוטה שמפרישה הורמונים. כאשר מתעוררים גורמים בולמים, מקורם בחלק של המוח אשר הוא מפותח כל-כך אצל בני-האדם, הנאוקורטקס. פעילות נאוקורטקס מוקטנת –  כאילו עברה היולדת ל"כוכב אחר" – היא היבט חשוב ביותר בפיסיולוגיה של הלידה, מנקודת המבט המעשית. כל גירוי של הנאוקורטקס אצל היולדת – פנייה רציונלית אליה, תאורה חזקה בסביבתה, ההרגשה שהיא נמצאת במעקב, תחושת חוסר ביטחון או גירוי אחר שיגרום להפרשת אדרנלין בגופה – יגרום לעצירה בתהליך הלידה. 

 

 

מקורות                                                                                                _____________________

 

1.   Odent M. Why laboring women don't need support. Mothering 1996; 80:46-51.

2.   Lederman RP, Lederman E, Work BA, McCann DS. The relationship of maternal anxiety, plasma
      catecholamines and plasma cortisol to progress in labor Am. J. Obstet. Gynecol. 1978; 132: 495.

 

 

 

 

 

פרק 7

מיניות בשלמותה

היום יהיה זה לא-טבעי אם נבחן באופן נפרד את המקרים שחשיבותם רבה לשם הישרדות המין. אותם הורמונים מעורבים, ודפוסי התנהגות דומים חוזרים שוב ושוב. אפשר לבלום את המגע המיני, את הלידה וגם את ההנקה, באותם מרכזים בנאוקורטקס – ויכולנו לומר "באותם בלמים בנאוקורטקס".  במילים אחרות, הפיסיולוגים המודרניים רואים במין דבר שלם.

 

הורמוני אהבה באור הזרקורים

אוקסיטוצין הוא אחד ההורמונים העיקריים שמעורבים בהיבטי המיניות השונים של הזכר ושל הנקבה. הוא מופרש בידי חלק פרימיטיבי של המוח, שנקרא היפותלמוס, אחר-כך מאוחסן בנפרד ביותרת המוח האחורית, ולפתע שופע לתוך זרם הדם בתנאים מסוימים ובאופן בלתי רצוף.

אנחנו התמקדנו באוקסיטוצין כהורמון אשר בכוחו לגרום להתנהגות אימהית בשעה שלאחר הלידה. הוא גם מופרש בגופם של שני בני-זוג בעת המגע המיני. תפקידו במשך ההתעוררות המינית והאורגזמה התברר רק לאחרונה. כמובן, היו אין-ספור ניסויים באוקסיטוצין, שבוצעו בחולדות ובבעלי-חיים אחרים ¹, ². לדוגמה, כאשר מזריקים אוקסיטוצין לעופות-בית וליונים, הם מתחילים "לרקוד ואלס", לתפוס זה לזה בכרבולת, לעלות זה על זה ולהזדווג, וזאת תוך דקה אחת ממועד ההזרקה. במשך עשרות שנים השתמשו באוקסיטוצין כדי שבעלי-חיים יזדווגו בהיותם בשבי. היום יש בידינו נתונים מדעיים על רמות האוקסיטוצין בזמן האורגזמה אצל בני-אדם. הצוות של מארי קארמייקל (Carmichael) מאוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה, פרסם מאמר שבו נאמר שרמות האוקסיטוצין אצל נשים וגברים בזמן אוננות ואורגזמה, נמדדו בדגימות דם שנאספו באופן רצוף, באמצעות צנתרים שהוחדרו לוורידיהם ³. הרמות שנמדדו בזמן גירוי עצמי לפני האורגזמה, היו גבוהות אצל נשים יותר מאשר אצל גברים. אמנם, הן היו גבוהות במשך השלב השני של מחזור הווסת, יותר מאשר במשך השלב הראשון. בזמן האורגזמה השיגו הנשים רמות גבוהות של אוקסיטוצין יותר מאשר הגברים, ונשים שחוו יותר מאורגזמה אחת, הגיעו לרמת אוקסיטוצין גבוהה עוד יותר בעת האורגזמה השנייה.

לאוקסיטוצין תפקיד ברור בתהליך ההתרבות. בעת האורגזמה של הזכר, הפרשת האוקסיטוצין מסייעת ביצירת ההתכווצויות של הפרוסטטה ושל שלפוחיות הזרע ⁴. בזמן האורגזמה של הנקבה, התוצאה המיידית של הפרשת האוקסיטוצין היא יצירת התכווצויות של הרחם, אשר מסייעות בהובלת הזרע בכיוון הביצית. הדבר הוצג כבר בשנת 1961 בידי שני מנתחים מארה"ב, תוך כדי ניתוח גינקולוגי ⁵. לפני שביצעו את החיתוך באזור הבטן, הם הכניסו חלקיקי פחם לתוך הנרתיק של האישה, קרוב לצוואר הרחם, ובאותו זמן הזריקו לה אוקסיטוצין. מאוחר יותר הם מצאו חלקיקי פחם בתוך החצוצרות שלה.

הנתונים המדעיים הללו מציעים מבט חדש לגמרי על האורגזמה של הנקבה. אנתרופולוגים כמו מרגרט מיד (Mead) ⁶ ודונאלד סיימונס (Symons) הבחינו שבחברות רבות התעלמו לחלוטין מהאורגזמה של הנקבה. הם הציעו לכך הסבר: לאורגזמה של האישה אין שום תפקיד ברבייה. באותו שלב בהיסטוריה של מדעי החיים, היה גם לוילהלם רייך (Reich) קושי להסביר את תפקיד האורגזמה הנשית בתהליך הרבייה ⁷.

למדנו יותר גם על אודות הפרשת האוקסיטוצין בזמן היניקה. לאחרונה הראו לנו שמיד כאשר האם מקבלת את האות מתינוקהּ הרעב, עולה רמת האוקסיטוצין בגופהּ ⁸ – תופעה שהיא דומה להתעוררות המינית אשר לעתים קרובות מקדימה כל גירוי של העור. כאשר התינוק יונק, רמת האוקסיטוצין שהאם מפרישה דומה לזו שבזמן אורגזמה – עוד מקבילה בין שני האירועים האלה בחיי המין ⁹.

תוך כדי סריקות אולטרא-סאונד שמו לב שכבר בשבוע 27 של ההיריון, לעתים קרובות יש לתינוקות הזכרים זקפה בזמן שהם מוצצים אצבע ¹⁰. פירושו של דבר שהם כבר יכולים להפריש אוקסיטוצין. על-ידי הפרשת אוקסיטוצין משל עצמו, יכול העובר להשתתף בייזום הצירים. נדמה שתיתכן אפשרות שבני-האדם יתרגלו את עצמם, משלב מוקדם כל-כך, בהפרשת הורמון האהבה שלהם.

אם נוסיף לכך שנמצא שגם סעודה בחברותא מגבירה את רמת האוקסיטוצין בגופנו, אין ספק שנוכל להסיק שישנו הורמון אלטרואיסטי, הורמון של אהבה ¹¹.

מסתבר שבדיקת האופן שבו מופרש האוקסיטוצין, היא מסלול-מחקר מבטיח. נראה שאוקסיטוצין יעיל יותר כשהוא מופרש בקצב מוגבר של פעימות בזו אחר זו. היום כבר אפשר למדוד את המקצב, את הפעימה, של הפרשת האוקסיטוצין. צוות מחקר שבדי הראה שבזמן ההנקה, יומיים לאחר הלידה, הפרשת האוקסיטוצין בגוף האם פועמת פחות אחרי לידה בניתוח קיסרי, מאשר אחרי לידה ספונטנית דרך הנרתיק ¹². יתרה מכך, ישנו מתאם בין האופן שבו מופרש אוקסיטוצין יומיים לאחר הלידה, לבין משך ההנקה לאחר מכן. זוהי דוגמה רבת משמעות לקשרים המרובים, שבין הפיסיולוגיה של הלידה לבין הפיסיולוגיה של ההנקה.

הורמון האהבה הוא תמיד חלק ממאזן מורכב של הורמונים. כאשר ישנה הפרשה פתאומית של אוקסיטוצין, הצורך לאהוב יכול להיות מופנה לכיוונים שונים, על-פי המאזן ההורמונאלי. זוהי הסיבה לכך שקיימים סוגים שונים של אהבה. כאשר ישנה רמה גבוהה של פרולקטין, הנטייה היא להפנות את ההשפעות של הורמון האהבה לכיוון של תינוקות. פרולקטין מוכר היטב כהורמון שנחוץ לתחילת הייצור של החלב, ולקיומו בהמשך. למעשה, זהו הורמון קדום בציר האבולוציה, שממלא כמה תפקידים בהסדרת הטיפול בצאצאים, מבניית הקן  (לשם הדוגמה) ועד להתנהגות של הגנה תוקפנית שאופיינית לאימהות מניקות ¹³, ¹⁴.

פרולקטין אינו רק הורמון האימהות, אלא הוא פועל גם להקטין את החשק המיני ואת היכולת להרות. באופן כללי, כאשר נקבות היונקים מניקות, אין הן מסבירות פנים לזכרים. היכולת שלהן לאהוב מופנית כמעט באופן ייחודי לכיוון התינוקות שלהן. ברוב החברות המסורתיות הידועות, שבהן היו התינוקות יונקים במשך מספר שנים לפני שנגמלו, נחשבו ההנקה והמגע המיני לעניינים שאינם עולים בקנה אחד. רק בעת האחרונה – יחסית – בהיסטוריה של המין האנושי, מאז שהמונוגמיה הקפדנית לכל-החיים הפכה לנורמה, נוצר הצורך שהנשים יחזרו לקיים פעילות באמצעות אברי המין, וזאת זמן קצר לאחר הלידה, והייתה נטייה לצמצם את תקופת ההנקה, או למצוא תחליפים לחלב האם. משך ההנקה ומבנה המשפחה הם שני נושאים שקשורים זה בזה.

בעוד הרמה הגבוהה של פרולקטין קשורה באהבת הורים, הרמה הנמוכה שלו צמודה לאהבה באמצעות אברי המין. בקבוצה של פרימאטים, בגופו של הזכר השולט – הפעיל ביותר מינית – ישנה הרמה הנמוכה ביותר של פרולקטין, ואילו אצל הכפופים לו והצייתנים ישנן רמות גבוהות. היצר המיני שלהם מופחת.

 

מערכת של תִּגמול

אוקסיטוצין איננו ההורמון היחיד שמופרש במשך כל האירועים שבחיי המין. בעוד שאוקסיטוצין הוא ההורמון האלטרואיסטי, ופרולקטין הוא ההורמון האימהי, האנדורפינים מייצגים את מערכת התגמולים שלנו. בכל פעם שאנו, היונקים, עושים דבר שמביא תועלת בתחום הישארות המין, אנחנו מקבלים פרס בצורת הפרשה של חומרים דמויי-מורפין ¹⁵. אלה הם הורמונים שמסבים הנאה, ומשככי-כאב טבעיים. כל היונקים מתגוננים במשך תהליך הלידה, באמצעות העלאה של רמת האנדורפינים בגופם. זוהי תחילתה של תגובת-שרשרת ארוכה: "בטא-אנדורפינים" גורמים להפרשת פרולקטין ¹⁶, ¹⁷. במילים אחרות, איננו יכולים לנתק את הקשר שבין הלידה לבין תחילת ייצור החלב. זאת ועוד, פרולקטין הוא אחד ההורמונים אשר מבצעים את נגיעת הגימור להבשלת ריאותיו של התינוק.

הזכרתי קודם שבמשך תהליך הלידה, העובר מגביר אף הוא את רמות האנדורפינים בגופו. וכך, בדקות הספורות אחרי הלידה, האם וגם התינוק מצויים עדיין בהשפעת סמים ממשפחת האופיום. זוהי תחילתה של תלות: היקשרות חזקה.

ההזדווגות נחוצה אף היא לשמירה על המשך המין. האנדורפינים שמופרשים בזמן ההזדווגות של מיני יונקים שונים, מתועדת היטב. לדוגמה, נמצא שרמות הבטא-אנדורפין בזרם הדם של אוגרים זכרים, לאחר פליטת הזרע החמישית, היה פי 86 גבוה יותר מאשר בקבוצת הבקרה. במונחים פשוטים, התמריץ ליונקים לקיום המגע המיני הוא הענקת התענוג שאנו חווים.

גם אשר לבני-האדם, מובן היטב שבמשך המגע המיני מפרישים בני הזוג אנדורפינים ברמות גבוהות. כמה מן הסובלים ממיגרנות יודעים, שהמגע המיני הוא תרופה טבעית לכאב הראש שלהם. אפשר להבין שבזמן המגע המיני, כאשר נמצאים בני הזוג קרוב זה לזו, והם ספוגים בסמים ממשפחת האופיום, נוצר סוג של תלות באותו אופן כמו המודל הדומה של ההיקשרות שבין האם לבין תינוקהּ. אי אפשר לבחון את המגע המיני, בלי לבחון במקביל את תהליך הלידה.

ההנקה גם היא נחוצה להישרדות היונקים. לכן אין זה מפתיע, שמעורבת בכך אותה מערכת של תגמול. כאשר אישה מניקה, רמת הבטא-אנדורפינים שבגופה מגיעה לשיא לאחר עשרים דקות. גם התינוק מקבל תגמול: ישנם אנדורפינים בחלבהּ של האם האנושית. זוהי הסיבה לכך, שלאחר שהוזנו בחלב-אם, התינוקות מתנהגים ונראים לפעמים כאילו היו באקסטזה.

 

בלמים פיסיולוגיים דומים

היבט נוסף, שגם הוא משותף לאירועים השונים בחיי המין, הוא שהאירועים האלה נבלמים על-ידי הורמונים ממשפחת האדרנלין. אלו הם הורמוני המצוקה, אשר מספקים לנו את האנרגיה הדרושה כדי להתגונן על-ידי מאבק או בריחה, כאילו היו קיימות עדיפויות במונחים של שמירה על קיום המין. לכן הצירים אינם יכולים להתקדם כאשר האם פוחדת. לכן בני-האדם לא יקיימו יחסי מין כאשר ביתם עולה באש, והאיכר יודע שכאשר הפרה מבוהלת, היא לא תוכל לייצר חלב. באופן כללי יותר נאמר, שהאירועים השונים בחיי המין, נמצאים בשליטת אותם בלמים שמופעלים על-ידי מרכזי הבלימה של הנאוקורטקס. זהו המקור לקשיים המיוחדים לבני-אנוש: דחף מיני חלש, לידות קשות וקשיים בהנקה  הם המשותף לבני המין שלנו. למעשה, ליונקים אחרים – ובפרט לפרימאטים – גם להם יש בלם בקורטקס, שהוא רק חזק פחות משלנו. בשנת 1939, צוות מחקר משיקגו פרסם מאמר בדבר ההשפעות של התערבות כירורגית על קופים זכרים (ניתוחים שלא היו נסבלים היום מבחינת האתיקה). הם הסירו לקופים אונות טמפורליות, וגילו ששלושה עד שישה חודשים לאחר הניתוח, היו הקופים להוטים ליתר פעילות מינית, לא רק בחברת בני מינם, אלא גם בהיותם לבדם ¹⁸.

 

תרחישים דומים

כפי שנוכל לראות, לא זו בלבד שאותם הורמונים מעורבים באירועים האלה שבחיי המין, אלא גם אותם דפוסים, ואותו סוג של תרחישים נוצרים מחדש. השלב האחרון בכל אחד מאירועי המין הוא תמיד "רפלקס הפליטה" ומונחים כמו "רפלקס פליטת הזרע", "רפלקס פליטת העובר", "רפלקס פליטת החלב" אף הם מחזקים את טענת הדמיון. אני אימצתי את המונח "רפלקס פליטת העובר" – שהציע קודם לכן המדען ניילס ניוטון (Newton) מארה"ב, בהקשר של יונקים לא-אנושיים – כדי לציין את ההתכווצויות האחרונות ממש לפני הלידה של בני-אדם, כאשר התהליך כולו התנהל ללא הפרעה וללא ניהול ¹⁹, ²⁰. זהו שלב קצר מאוד שבו, באופן פרדוקסלי, התכווצויות חזקות ויעילות קשורות בשטף של אדרנלין, כך שהיולדת נעשית דרוכה לקראת לידתו של תינוקהּ. הרפלקס הזה בלתי ידוע כמעט בחדרי הלידה שבבית החולים, ואפילו בלידות בית הוא נבלם, אם אדם אחר לוקח את התפקיד של "חונך", "מדריך", "עוזר", "תומך" או "משקיף".

 

פעילות הדדית בין שני פרטים

בהקשר המיוחד של המשפחה הגרעינית, ישנו עוד עניין משותף לכל האירועים השונים בחיי המין, שצריך להבהיר ולהדגיש אותו. העניין המשותף הזה הוא ברור כשהמדובר הוא ביונקים בכלל, וזה כולל בני-אדם בכל תרבות, למעט זו שלנו. כוונתי היא שכל אירוע מיני שנחוץ לשם רבייה, הוא פעילות הדדית בין שני פרטים. נראה שמנקודת המבט של הפיסיולוגיה, אין חולק על כך שמגע מיני הוא אירוע בין שני שותפים. כנראה אין חילוקי דעות על כך שההנקה היא פעילות הדדית של אם ותינוק. עם זאת, בהקשר של המשפחה הגרעינית, בדור שבו קיימות נשים עובדות ונשות קריירה, ובעת שחלב-אם מלאכותי ו"אנושי" נשאר זמין מאוד, היו שהציעו לראות בעתיד את האכלת התינוקות כפעילות, שבה מעורבים האם והאב בחלקים שווים. התנהגות ותאוריות כאלה הן, למעשה, הסתגלות למצב חסר-תקדים, והן מהוות סטיות מהמודל הפיסיולוגי. כשמתבוננים בכל התקופה שסביב הלידה, במבט מעיניהם של הפיסיולוגים, נראה בברור שגם בדוגמה הזו רק שני פרטים פעילים באופן הדדי וישיר. העובר משתתף בייזום הצירים, על-ידי שיגור מסרים (במיוחד מן הריאות שאך זה הבשילו, ומן הכליות) בתיווך של חומרים כימיים, אשר מעוררים את הסינתזה של סוג הפרוסטַגלנדינים המתאים. במשך תהליך הלידה, מגיעים האם וגם התינוק לאיזון הורמונלי מסוים ממש באותה עת, ולכל ההורמונים הללו יש תפקיד שעליהם למלא במשך השעה שאחרי הלידה, לפני שהם נעלמים. מיד לאחר הלידה, אם לפעילות ההדדית שבין האם לבין התינוק מפריע גורם שלישי, גוף האם לא יפריש אוקסיטוצין ברמה מספקת, ופליטת השליה תסתבך. מנקודת מבט הורמונלית, מסתבר שהלידה עצמה והשעה שמיד אחריה, הן סדרה של פעילויות הדדיות בין שני פרטים.

אין הדבר שונה, אם נביא בחשבון את ההיבט הבקטריולוגי. בעת הלידה, התינוק נקי מחיידקים. כמה שעות אחר-כך, מכסים מיליארדי חיידקים את כל קרומי הרירית שלו. השאלה היא, אלו חיידקים יהיו הראשונים שיאכלסו את גוף התינוק. הבקטריולוגים יודעים שהמנצחים במרוץ יהיו השולטים בשטח. סביבת החיידקים של האם כבר מוכרת וידידותית, מבחינתו של הרך הנולד, משום שלאם ולתינוק ישנם אותם נוגדנים (IgG). במילים אחרות, מהבחינה הבקטריולוגית גור-האדם  שאך זה נולד, זקוק בדחיפות להיות במגע עם אדם אחד בלבד – עם אמו. אם נוסיף שהצריכה המוקדמת של קולוסטרום מסייעת ליצור פלורה אידאלית של מעיים, אזי אין שום ספק שמבחינה בקטריולוגית ממשיכה השעה הראשונה, שלאחר הלידה, להיות אינטראקציה חיונית בין שני בני-אדם.

זהו עניין שצריך להדגיש. ישנה היום נטייה לאייר ספרים שעוסקים בלידות, בתמונות של "זוג בשעת הלידה". ישנם יותר אִזכורים על אודות ה"היקשרות" שבין האב לבין התינוק, כתופעה שאפשר להשוותה עם ההיקשרות שבין האם לבין תינוקה, ואפילו יש המוצאים שהן זהות. בטווח הקצר, הדבר עלול להיות מסוכן. אני משוכנע, שרוב המקרים של דימום לאחר הלידה ופליטות-שליה קשות, קורים משום שדעתה של האם הוסחה בזמן שלא היה עליה לעשות דבר, חוץ מלהביט בתינוק שלה ולהרגיש את עור גופו קרוב לגופהּ שלה. בטווח הארוך, זירוז התהליך – אשר מסורתית הוא אטי והדרגתי – של הקשר בין האב לבין הילד, עשוי להיות מסוכן. נראה שברוב החברות המסורתיות וגם בקרב בני-דודינו הקרובים, השימפנזים, תחילתה של ההיקשרות בין הזכר הבוגר לבין התינוק, היא – עד גבול מסוים – לא ישירה ובאמצעות ההיקשרות אל האם.

 

משמעויות מעשיות

למבט משולב זה על חיי המין, שמקורו במדעי הביולוגיה המודרניים, יש משמעויות מעשיות. הוא מסביר מדוע, כאשר סביבה חברתית מפריעה באופן שגרתי באירוע מסוים אחד של חיי המין, מה שבעצם מושפע מכך היא המיניות שלנו כולה ברמה החברתית. הוא גם מסייע לנו בפענוח נתונים אנתרופולוגיים, אשר טוענים כי בחברות שבהן מדוכאת מאוד המיניות באמצעות אברי המין החיצוניים, ייתכן שנשים לא יוכלו ללדת בקלות.

 

סיכום

תוך-כדי המגע המיני, הלידה וההנקה, ממלאות שתי קבוצות של הורמונים תפקיד ראשון במעלה: ההורמון האלטרואיסטי אוקסיטוצין, והאנדורפינים אשר אפשר להתייחס אליהם כאל מערכת תִּגמול. למבט המשולב על חיי המין, שעוררו מדעי החיים, ישנן השלכות מעשיות.

 

 

מקורות                                                                                                _____________________

 

1.   Arletti R., Bazzani M., Castelli M., Bertoline A., Oxytocin improves copulatory behavior in rats.
      Hormones and Behavior, 1985; 19:14-20.

2.   McNeilly A.S., Ducker H.A., Blood levels of oxytocin in the female goat during coitus and in
      response to stimuli associated with mating. J. Endocrinol. 1972; 54: 399-406.

3.   Carmichael M.S., Humbert R., et al. Plasma oxytocin increases in the human sexual response.
      J. Clin. Endocrinol. and Metab. 1987; 64; 1:27-31.

4.   Sharaf H., Foda H.D., Said S.I., Bodansky M. Oxytocin and related peptides elicit contractions of
      prostate and seminal vesicle. In: Oxytocin in maternal, sexual and social behavior. Pedersen C.A., et
      al (eds.) Annuals of the NY Acad. Sci. 1992;652:474-77.

5.   Egli C.E., Newton M. Transport of carbon particles in the human female reproductive tract. Fertility
      and Sterility, 1961;12: 151-55.

6.   Mead, Margaret. Male and Female. William Morrow. NY 1948.

7.   Reich W. The Function of the Orgasm. Panther Book, London 1968.

8.   McNeilly A.S. Oxytocin rose before the baby was put to the breast. B.M.J. 1983.

9.   Leake R.D., Water C.B., et al. Oxytocin and prolactin responses in long-term breastfeeding. Obstet.
      Gynecol. 1983;62:565.

10.  Hitchcock D.A., Stuphen J.H., Scholly T.A. Demonstration of fetal penile erection in utero.
       Perinatology-Neonatology. May/June 1980. 59-60.

11.  Newton N., Modahl C. Oxytocin-psychoactive hormone of love and breastfeeding. In: The Free
       Woman. 1989. Parthenon Publ. 343-350.

12.  Nissen E., Uvnas-Moberg K., et al. Different patterns of oxytocin, prolactin but not cortisol release
       during breastfeeding in women delivered by caesarean section or by the vaginal route. Early Human
       Development. 1996; 45:103-118.

13.  Herbert J. Hormones and Behavior. Proc. Royal Society, London. Series B. Biol. Sci. 1977;
       199:425-43.

14.  Uvnas-Moberg K. Hormone release in relation to physiological and psychological changes in
       pregnant and breastfeeding women. In: The Free Woman. Parthenon Publ. 316-25.

15.  Murphy M.D., Bowie D., Pert D. Copulation elevates beta-endorphins in the hamster.
       Soc. Neurosci. Abstr. 1979;5:470.

16.  Franceschini R., Venturini P.L, et al. Plasma beta-endorphins concentrations during suckling in
        lactating women. Brit.J.Obstet.Gynecol., 1989;96:711-13.

17.  Schulz S.C., Wagner R., et al. Prolactin response to beta-endorphin in man. Life.Sci. 1980;
        27:1735-41.

18.  Kluver H, Bucy P.C.,  Preliminary analysis of functions of the temporal lobes in monkeys.
       Arch.Neurology and Psychiatr. 1939; 42(6):979-1000.

19.  Odent M. The Fetus Ejection Reflex.  Birth, 1987;14:104-105.

20.  Newton N. The Fetus Ejection Reflex Revisited. Birth, 1987;14:106-108.

 

 

פרק 8

משיכה מינית

 

לפני שנות התשעים של המאה הקודמת, בשלב מוקדם של קבלת האהבה כגורם מדעי, לא הייתה המדידה של המשיכה המינית נושא שהוצג בכתבי-עת מדעיים או רפואיים מכובדים. בעת ההיא, היה קשה לחזות שהנוסחה הבאה, שבה y מייצג מדידה של משיכתו של גבר את הנשים, תתקבל לפרסום בכתב-העת לאנצט (Lancet):

Y = 2.776 x 1 – 0.0607 x 2 – 13.007 x 3 – 16.796

x) מייצג אמות-מידה כמו "מדד משקל הגוף", "יחס מותניים/חזה" ו"יחס מותניים/ירכיים") ¹.

היום אינני מהסס להציג משיכה מינית אצל בני-אדם, כשבר מלוטש-היטב מן המראה השבורה. גורמים אחדים נבדקו בעבר כדי לקבוע את התכונות הגבריות והנשיות שבמשיכה המינית, ובפרט את המאפיינים הפיסיים הפשוטים של מצב הגוף ושל צורת הפנים.

 

חיטוב הגוף וגודלו

הנוסחה שהזכרנו נלקחה ממאמר, שמייצג את הדור החדש הזה של חקירה מדעית. שלושים סטודנטיות בגיל עשרים נתבקשו לדרג תמונות צבעוניות של גברים במבט מלפנים. לכל גבר הצמידו החוקרים את הערכים של המשקל חלקי הגובה ("מדד מסת הגוף"), צורת פלג הגוף העליון ("יחס מותן-חזה") וצורת פלג הגוף התחתון ("יחס מותן-ירך"). הסטטיסטיקאים נקטו בכל אמצעי הזהירות, כמו בחירת 50 תמונות מתוך 214, כדי להבטיח שיש בבחירה "טווח" מתאים "של שונות". יתר על כן, התמונות הוצגו בסדר אקראי, והסטודנטיות ראו את כל אוסף התמונות לפני שדירגו אותן זו אחר זו. על-פי מחקר זה, ישנו מתאם חזק בין יחס המותן-חזה לבין מידת המשיכה (האטרקטיביות). התוצאות מראות שאפשר להסביר את הדירוג שאישה מייחסת למשיכה של הגבר, במאפיינים הפיסיים הפשוטים. נשים מעדיפות גברים אשר שצורת גוום משולש הפוך, כלומר יש להם מותניים צרים וכתפיים וחזה רחבים. צורה כזו עולה בקנה אחד עם כוח פיסי ופיתוח שרירים בפלג הגוף העליון. בהשוואה לזה, מדד מסת הגוף איננו חשוב.

בניגוד לכך, מחקר דומה שבדק את המידה שבה הנשים מושכות מינית את הגברים, הגיע למסקנה שהגורם החשוב ביותר הוא מדד מסת הגוף ². אין זה היחס שבין רוחב המותן לבין רוחב הירכיים. ישנו משקל אופטימלי ביחס לגובה, ומאלה מתקבלת המשיכה המינית המרבית. תוצאות כאלה סותרות את הדעה שהונחה מראש, שהגוף החטוב, אשר מתאים לפיזור האופטימלי של השומן לצורך יכולת פריון גבוהה, משיכתו רבה יותר. נראה שניתן אמדן גבוה מדי לחשיבות של היחס מותן-ירכיים בתחקירים המוקדמים. עלינו להדגיש, כי במחקרים האלה של המשיכה המינית ביחס לצורת הגוף ולגודלו, טושטשו צורת הראש ותווי הפנים שבתמונות.

 

צורת הפנים ופנים מחייכים

יש להביא בחשבון גם את ההשפעה של תווי הפנים על המשיכה המינית. את השפעת האַסימטריה של הפנים חקר קרל גראמר (Grammer), מאוניברסיטת וינה. הוא יצר במחשב תמונות-פנים של גברים ושל נשים ³. הגברים והנשים דירגו את הפנים של בני המין השני. המסקנה העיקרית הייתה שלאסימטריה של תווי הפנים ישנה השפעה שלילית . התפקיד שממלאת האַסימטריה בבחירה המינית של בני-האדם, מעורר שאלות על אודות הגורמים הגנטיים והסביבתיים אשר מצויים בשורשי הסטייה מן הסימטריה הדו-צדדית של הפנים. צוות מחקר מן האוניברסיטה של מישיגן, העריך את הקשר שבין אסימטריה של הפנים לבין הבריאות, בקבוצה של 101 סטודנטים ⁴. על-פי המחקר הזה, עשויה אסימטריה של הפנים להצביע על מצוקה פסיכולוגית, רגשית ופיסיולוגית. הדבר עשוי לסייע בפירוש תפקיד-ההתאמה של האסימטריה של הפנים בבחירה המינית של בן-האדם.

החיוך הוא סגולה ייחודית של בני-האדם. מידת המשיכה שיש לחיוך, נאמדה בידי צוות של רופאי שיניים מדרום-קוריאה ⁵. בחיוך מצודד, הצורה הכללית של השיניים שבקדמת הלסת העליונה נראתה בין השפה העליונה לבין זו התחתונה, השפה העליונה התעקלה כלפי מעלה או שהייתה ישרה, החתך של קדמת הלסת העליונה היה מקביל לשפה התחתונה, ושיניים נחשפו עד לטוחנת הראשונה. המחקר הזה כלל הערכת האישיות של הנבדקים, באמצעות שאלון שעסק בשישה-עשר גורמי אישיות. המסקנה העיקרית היא שישנו קשר הדוק בין חיוך מצודד לבין תכונות האופי של המחייך, כמו היותו לבבי, שלו, מוחצן וחסר דאגה.

 

ניחוחות ופֶרומונים

טקסטים ישנים וסיפורים היסטוריים מעידים שתפקיד הריחות במשיכה המינית ידוע זה זמן רב, מניסויים במגוון רחב של הקשרים תרבותיים. ישנה קונוטציה ארוטית שקשורה בריחות, שאושרה כבר בשיר-השירים, פולחן הנישואין של דוד המלך, שאמר "מה יפו דודייך אחותי כלה מה טובו דודייך מיין וריח שמנייך מכל בשמים" (שיר השירים, פרק ד' פסוק 10). למסר הידוע מנפוליאון לג'וזפין ישנה משמעות רבה: "אבוא לפאריס מחר בערב. אל תתרחצי".

תפקידי הריחות ותפקידו של חוש הריח במשיכה המינית נבחנו לאחרונה בשיטות מדעיות. לפי קרל גראמר, נשים נוטות להעדיף את ריחם של גברים, שהם בעלי מערכת חיסון שונה משלהן. היום מייחסים חשיבות רבה ל"פֶרומונים", זאת אומרת חומרים שהגוף מפריש החוצה. אף כי אין להם שום ריח בולט, הם נתפסים בידי קולטנים אשר מצויים על-גבי מחיצת האף. קרל גראמר ערך מחקר שבדק את ההשפעות של פרומונים מן הנרתיק, שידועים כקוֹפּוּלינים, על גברים. המחקר הזה הראה גם שהפרומון הגברי אַנדרוֹסטרון, שנמצא בזיעת בית השחי, אטרקטיבי לנשים בזמן הביוץ ובעת שהן פוריות ביותר ⁶. הידע העכשווי שלנו, בעניין התפקיד של הפרומונים במשיכה המינית, קיבל חיזוק על-ידי ניסויים שנערכו ב"מכון אַתֵנָה לחקר רַווחת הנשים", בפנסילבניה ⁷. ניסויים אלה בדקו, אם פרומונים סינתטיים של אדם ממין זכר, מגבירים את התנהגותם המינית של גברים בחברה. ניסוי בן שמונה שבועות, בסמיות כפולה (שיטת ניסוי, שבה הנבדקים וגם החוקרים אינם יודעים מי מקבל את החומר הפעיל), עם בקרה באמצעות פלצבו, בדק פֶרומון "שתוכנן לשפר את הרומנטיקה בחייהם של הנבדקים". כל נבדק מקיים רישום יומי של שש התנהגויות "סוציו-מיניות"  (ליטוף, נשיקה, פגישות רשמיות, פגישות לא-רשמיות, שינה לצד בן-זוג רומנטי, מגע מיני ומעשי אוננות), ומשגר את הרשימה בפקס מדי שבוע. בין המשתמשים בפרומון, היה גידול משמעותי בהתנהגויות ה"סוציו-מיניות" של הגברים, שבהן היה לנשים עניין מיני, וגם לשיתוף-הפעולה היה תפקיד בזה, מלבד במעשי האוננות של הגברים, שבהם היו מעורבים גברים בלבד.

בפנותנו אל המחקרים שעוסקים בהשפעת הריחות, אנו נעים מעבר לנושא המשיכה המינית, בכך שהבאנו את הנושא של המשיכה המינית האישית. למרות הדור החדש הזה של מחקרים מדעיים, היבטים רבים של המשיכה המינית ושל ההעדפה המינית נשארו נעלמים. ידוע היטב, שמשיכה מינית מתחזקת על-ידי מידה מסוימת של מסתורין. האמנות הארוטית רומזת, בלי שתאמר באופן מפורש. עכשיו אנו מרגישים מוכנוּת להציג את הנושא הסבוך של האהבה הרומנטית.

 

סיכום

מאפיינים של משיכה מינית של גברים ושל נשים, נבדקים בעת הזו בשיטות מדעיות: צורת הגוף וגודלו, האַסימטריה של הפנים, החיוך, וגם כימיקלים שחוש הריח מבחין בהם.

 

 

מקורות                                                                                                _____________________

 

1.   Maisey DS, Vale ELE, Cornelissen PL, Tovee MJ. Characteristics of male attractiveness for
       women. Lancet 1999; 353: 1500.

2.   Tovee MJ, Reinhardt S, Emery JL, Cornelissen PL. Optimal BMI = maximum sexual attractiveness.
       Lancet 1998; 352: 548.

3.    Grammer K, Thornhill R. Human (Homo Sapiens) facial attractiveness and sexual selection:
        the role of symmetry and averageness. J. Comp. Psychol. 1994; 108(3): 233-42.

4.    Shackelford TK, Larsen RJ. Facial asymmetry as an indicator of  psychological, emotional and
       physiological distress. J. Pers. Soc. Psychol. 1997; 72(2): 456-66.

5.    Dong JK, Jin TH, Cho HW, Oh SC.           The aesthetics of smile : a review of some recent studies. 
       Int. J. Prosthodont. 1999; 12(1): 9-19.

6.    Grammer K, Julte A. Battle of odours: significance of pheromones for human reproduction
       (article in German). Gynakol.  Geburtshilfliche Rundsch 1997; 37(3) : 150-3.

7.    Cutler WB, Friedmann E, McCoy NL. Pheromonal influences on sociosexual behaviour in men.
       Arch. Sex. Behav. 1998; 27(1): 1-13.

 

 

 

פרק 9

הפיסיולוגיה של אהבה רומנטית

 

בעידן שבו הופכת האהבה לעניין מדעי, אפשר לבדוק אפילו את הפיסיולוגיה של הרומנטיקה. הקשיים גלויים לעין. הפיסיולוגיה מביאה אותנו לחשוב על בעלי-חיים כדוגמה, ועל ניסויים בבעלי-חיים. זוהי הסיבה לכך, שהקישור של המונחים "פיסיולוגיה" ו"אהבה רומנטית" יוצר מיד תגובה של "מיני בעלי-חיים", שאומרת כי יונקים לא אנושיים אינם מתאימים לחקירת הכימיה במוחם של טריסטן ואיזולדה, או של רומיאו ויוליה. הקושי הראשון נובע מן העובדה, שרוב היונקים מטבעם הם פוליגמיים ומקיימים יחסי מין לא-קבועים עם בני-זוג מתחלפים.

 

דוגמת בעלי-החיים

למרות זאת, מצאו המדענים דוגמאות בעלי-חיים כדי לחקור את "הקשר הזוגי" ואת "העדפת בן-הזוג". ישנם כמה יונקים, כולל פרימאטים, שהם יותר מונוגמיים מאשר בני-האדם. זהו המקרה של הגיבונים, קופים קטנים דמויי-אדם שחיים ביערות מלזיה-אינדונזיה. בהשוואה לקופים אחרים, כולל בני-אנוש, נראה שהמונוגמיה שלהם קשורה בעובדה, שגודל גופו של הזכר אינו עולה על זה של הנקבה, והפין שלו קטן יחסית בהשוואה לזה של מיני פרימאטים אחרים. כמו כן, בהשוואה לאורנג-אוטנג ולגורילה (שהתכונות הכמותיות שלהם הן גנטיות) הפוליגמיים, וגם לשימפנזה שממש איננו מונוגמי,  יש לגיבון דחף מיני נמוך מאוד. יש לו יצר מיני סלקטיבי, שמופנה רק אל בן-זוג יחיד. יבוא יום, אולי, שבו יערכו פיסיולוגים מחקר השוואתי מעמיק שיבדוק את הכימיה של מוח הגיבונים, כדי לשפוך אור על התופעה המסתורית של היצר המיני הסלקטיבי. עד עתה היה המין החביב עליהם, לצורך מחקר מן הסוג הזה, מכרסם דמוי-עכבר שמוכר כעכבר הערבה. לוול גץ (Getz) מן האוניברסיטה של אילינוי באורבנה-שמפיין, מצא במקרה שהמכרסמים האלה הם מונוגמיים בעוד שקרובי משפחתם, עכברי מונטנה, מקיימים סגנון חברתי חופשי יותר. גץ גילה ששבעים וחמישה אחוזים מן הזוגות האלה, נפרדו רק כאשר בן-הזוג מת, ושרק לעתים נדירות נוטש עכבר הערבה הזכר את בת-זוגו.

התצפיות האלה עוררו מחקר שהראה שאוקסיטוצין ווָזוֹפּרֶסין – שני הורמונים "קרובים" שמפרישה בלוטת יותרת-המוח האחורית, ממלאים כנראה תפקיד חשוב בהיבטים השונים של ההתנהגות המונוגמית ¹. העדפת בן-זוג יחיד ומסוים, ההגנה על בן-הזוג, וחלוקת הנטל של משימות ההורות בין בני-הזוג, הם מאפיינים שכמעט לא נראו בקרב יונקים שהם פוליגמיים ומזדווגים עם בני-זוג רבים. שפירו (Shapiro) ואינסל (Insel) השוו את קולטני המוח של עכבר הערבה המונוגמי, עם אלה של עכבר מונטנה הפוליגמי ². הם מצאו הבדלים ברורים כשבדקו את תפוצתם במוח של קולטני האוקסיטוצין. ויליאמס (Williams) ואחרים בחנו את השפעתם של החיים בזוג ושל הניסיון המיני, ואת תפקיד האוקסיטוצין בהתפתחות העדפת בן-הזוג אצל עכברי הערבה ³. תוצאות הניסויים שלהם מראות, שנקבות שאפשרו להן 24 שעות של חיים בצוותא עם בן-זוג ממין זכר, מפתחות העדפה של בן-הזוג המוכר. ההזדווגות איננה חיונית לשם פיתוח העדפה כזו, אבל אין ספק שהיא מקֵלה את יצירתהּ. נקבות שלהן הניחו רק שש שעות של שהייה בצוותא עם בן-זוג, מראות העדפה לבן-זוג מסוים רק אם הזדווגו או שהזריקו להן אוקסיטוצין לתוך חללי המוח.

נתונים מדויקים יותר, בעניין הבסיס ההורמונאלי של הקשר הזוגי אצל עכברי הערבה, קיבלנו לאחרונה מצוות מחקר מאטלנטה שבג'ורג'יה, ארה"ב ⁴. הצוות השלים את הניסויים האחרונים על-ידי ניתוח ההשפעות של הזרקת אוקסיטוצין או ואסופּרֶסין, לתוך חללי המוח של עכברי-ערבה נקבות וגם זכרים. הם בדקו גם את השפעות הסם, אשר בולם את השפעתם של אוקסיטוצין וואסופרסין. נראה שאוקסיטוצין ממלא תפקיד עיקרי ביצירת ההעדפה של בן-הזוג אצל נקבות עכבר-הערבה, בעוד שוואסוֹפרסין ממלא תפקיד עיקרי אצל הזכרים. ואסוֹפרסין, שהוא הורמון "אוצר מים", הוא הורמון-האב של אוקסיטוצין, ושניהם מופרשים ביותרת המוח האחורית. מן הבחינה הכימית, ישנם רק הבדלים מזעריים בין שני "נונא-פפטידים" אלו. יש להם "אבות" משותפים בתהליך האבולוציה ⁵. האב הקדמון המשותף איננו תאורטי בלבד: הוא זוהה בגופה של רכיכה כמו חילזון הבריכה הגדול.

 

אהבה רומנטית כמושג כלל-עולמי

היתרון האבולוציוני של החיבור הזוגי אצל בני-האדם נראה ברור בתחילה. בני-האדם נולדים בשלב שבו הם כלל אינם בשלים, והאם איננה יכולה לגדל את הילד בכוחות עצמה, משום שאז יהיה עליה להשיג את מזונה בעצמה, והדבר יפריע לה לטפל בתינוקהּ. אבל רוב תרבויות האדם התאימו עצמן לצרכים האלה, אשר אופייניים לבני-האדם, במסגרת מגוון רחב של משפחות מורחבות. המונוגמיה המוחלטת, שמוליכה אל המשפחה הגרעינית, החלה רק בעת האחרונה בהיסטוריה של המין האנושי. מה שנראה מיוחד למין האנושי, הוא התהליך של המשיכה הרגשית, כלומר המצב של ה"התאהבות".

עכשיו משוכנעים האנתרופולוגים, שאהבה רומנטית היא כלל-עולמית ולא תוצר של תרבות מסוימת, כמו תרבות המערב של ימי-הביניים. סקר, שהוצג בכינוס של איגוד האנתרופולוגים האמריקני בשנת 1992, מצא אהבה רומנטית ב-147 תרבויות  מתוך 166. מה קרה לשאר 19 התרבויות?  לפי דברי המארגנים של מושב הכינוס הזה, ייתכן שהאנתרופולוגים פשוט לא יכלו להבחין בדוגמאות שונות של התנהגות רומנטית, שמיוחדת לתרבויות הנדירות הללו.

היום משערים, שלחומר אמפטמיני בשם פנילאֶתילאַמין (PEA), שמצוי בטבע, ישנו תפקיד-מפתח כמעורר רומנטיקה ושאר מיני התלהבות ⁴. לאחר זמן, המוח נוטה להיות רגיש פחות להשפעת PEA, או שרמת
ה-PEA פוחתת. כנראה, המערכות השונות של הכימיקלים אשר מקיימים את הקשרים שבין תאי העצבים, מעורבות בתהליך ההתאהבות. על-פי המחקרים המוקדמים של דונטלה מאראזיטי (Marazziti), מן האוניברסיטה של פיזה, רמת הסֶרוטונין נמוכה בשלב הרומנטי המוקדם של יחסי האהבה ⁷. רמה זו נמוכה כמו אצל הסובלים מ"הפרעות כפייתיות", כלומר אנשים אשר חוזרים באופן קבוע, באותו סדר פעולות בדיוק, על מיני טקסים יומיים (לדוגמה, מצחצחים בכל יום את ארבעה זוגות הנעליים שלהם, באותו זמן ובדיוק באותו סדר). מעניין לציין, שהאתולוג קונראד לורנץ (Lorenz) הניח שהתנהגות כפייתית של בני-אדם יש לה שורשים קדומים בטקסים מיניים של בעלי-חיים, כמו בניית הקן או החיזור אצל הציפורים. סדרה זו של היקשים טוענת שמצב ה"התאהבות" טבוע במוח של בני-האדם.

 

כנראה, אצל זוגות רבים נמשכת תקופת ההתאהבות בין 18 חודש לבין שלוש שנים. לאחר התקופה הזו עשוי לבוא תהליך של הידוק הקשר. הפירוש של הקשר הזה, שבין השותפים לחיי מין, מוצע בהקשר המדעי הזה.

ישנן סיבות רבות להניח, שאנדורפינים ממלאים תפקיד בקשר שבין שני השותפים האלה – תפקיד דומה למדי לזה שיש להם בקשר שבין האם לבין תינוקהּ, במשך השעה שלאחר הלידה. זוהי הסיבה לכך, שאין להפריד בין המחקרים שעוסקים בפיסיולוגיה של הלידה, לבין אלה שעוסקים בפיסיולוגיה של חיי המין. ההזדווגות אצל בני-האדם מתאימה לכל התנאים, שנחוצים כדי לאפשר תחילת מצב של תלות בין שני בני-הזוג, כשהם מפרישים את דמויי-האופיום הטבעיים שלהם. בדרך כלל, יש ביניהם שטח-פנים גדול של עור-נוגע-בעור. הפעילות המינית אורכת בדרך-כלל יותר מאשר אצל בני-דודינו הקרובים, השימפנזים (שאצלם הגישה, החדירה ופליטת הזרע אורכים בדרך-כלל עשר עד חמש-עשרה שניות). זאת ועוד, לבני-האדם יש אורגזמה חזקה, שקשורה כנראה בהפרשה של רמות גבוהות של סמים דמויי-אופיום. תכונה מעניינת נוספת של הנקבה האנושית היא ריבוי האורגזמות. היכולת של חלק מהנשים להגיע לאורגזמה מספר פעמים, אומרת שלאורגזמה של האישה ישנם תפקידים שהיא ממלאת בהתרבות של בני-האדם, ולא רק בסיוע להובלת הזרע אל הביצית. ראשית, היא מאותת לגבר על שביעות הרצון שלה, אשר גורמת לשביעות הרצון שלו, ואולי הוא יפנה פחות לחפש מגעי-מין במקום אחר. האיתות הזה תורם לחיזוק היחסים עם בן-הזוג שלה. האורגזמה גם מענגת את האישה, וכך היא נשארת לשכב, ולכן יש פחות סיכוי שהזרע יישפך מתוך הנרתיק. אמנם, אין לפיסיולוגים מידע מספיק כדי להבין את המורכבות של התנהגות בני-האדם ושל הרגשות האנושיים, אבל הם נותנים לנו כמה רמזים מעניינים.

 

חולי האהבה

עד עתה, היה זה קל יותר לחקור את הצד השני של המטבע אצל בני-האדם – זאת אומרת את השפעות הלוואי של היכולת "להתאהב". משום שלבני-האדם יש נטייה לקשר זוגי, הם יכולים גם להיות "חולי-אהבה" כאשר אין להם הביטחון בקיום אהבה הדדית למשך זמן, או במקרים של אהבה נכזבת. הדבר עלול להוליך למספר רב של תסמונות, מחולשה כרונית ועד דיכאון עמוק. חולי האהבה הוסבר כמין תסמונת של הסתגרות, של כמיהה לחומרים כמו PEA. אין זה שיקול שהוא תאורטי בלבד, משום שגישה אפשרית לטיפול בחולי-אהבה תמידיים היא לתת להם תרופות נוגדות-דיכאון שיעלו את רמות ה-PEA וחומרי תקשורת עצבית אחרים כמו נור-אפינפרין.

היום ישנו הכוח בידי הגישה ההגיונית של המדע, לחדור אל המסתורין של האהבה הרומנטית. אם יהיו המדענים שאפתנים מספיק, הם יניחו אתגר בפני המשפט של פסקל: "ללב ישנן סיבות, אשר אינן ידועות למוח".

 

 

סיכום

האהבה הרומנטית היא אוניברסלית, ואיננה תוצר של תרבות מסוימת. אפשר לחקור אותה מכמה נקודות השקפה משלימות. בדיקה של הצד השני של המטבע – חולי האהבה – עשוי לאפשר לנו להבין את טבעהּ של האהבה הרומנטית.

 

מקורות                                                                                                _____________________

 

1.    Carter CS, Getz LL. Social and hormonal determinants of reproductive patterns in the prairie vole.
       In Neurobiology. R. Gilles and J. Belthazart, eds: 18-36. Springer-Verlag. Berlin 1985.

2.    Shapiro LE, Insel TR. Oxytocin receptor distribution reflects social organization in monogamous
       and polygamous voles. In: Oxytocin in maternal, sexual and social behaviors. Pedersen CA, et al.
       eds. Annals of the New York Academy of Sciences 1992; 652: 448-51.

3.    Williams JR, Carter CS. Partner preference development in female prairie voles is facilitated by
        mating or the central infusion of oxytocin. In: Oxytocin in maternal sexual and social behavior.
       Pedersen CA, et al. eds. Annals of the New York Academy of Sciences 1992; 652: 487-89.

4.    Insel TR, Winslow JT, Wang Z, Young LJ.  Oxytocin, vasopressin, and the neuroendocrine basis of
        pair bond formation.  Adv. Exp. Med. Biol 1998; 449: 215-24.

5.    Van Kesteren RE, Smit AB, Dirks RW, et.al.  Evolution of the vasopressin/oxytocin superfamily:
        characterization of a DNA encoding a vasopressin – related precursor, preproconopressin, from the
        mollusc Lymnaea Stagnalis.  Proc. NY Acad. Sci. USA 1992; 89: 4593-97.

6.    Leibowitz MR. The chemistry of Love. Little, Brown. Boston 1983.

7.    Marazziti D, Akiskal HS, et al. Alteration of the platelet serotonin transporter in romantic love.
       Psychol Med 1999; 29 (3): 741-5.

 

 

 

פרק 9

הפיסיולוגיה של אהבה רומנטית

 

בעידן שבו הופכת האהבה לעניין מדעי, אפשר לבדוק אפילו את הפיסיולוגיה של הרומנטיקה. הקשיים גלויים לעין. הפיסיולוגיה מביאה אותנו לחשוב על בעלי-חיים כדוגמה, ועל ניסויים בבעלי-חיים. זוהי הסיבה לכך, שהקישור של המונחים "פיסיולוגיה" ו"אהבה רומנטית" יוצר מיד תגובה של "מיני בעלי-חיים", שאומרת כי יונקים לא אנושיים אינם מתאימים לחקירת הכימיה במוחם של טריסטן ואיזולדה, או של רומיאו ויוליה. הקושי הראשון נובע מן העובדה, שרוב היונקים מטבעם הם פוליגמיים ומקיימים יחסי מין לא-קבועים עם בני-זוג מתחלפים.

 

דוגמת בעלי-החיים

למרות זאת, מצאו המדענים דוגמאות בעלי-חיים כדי לחקור את "הקשר הזוגי" ואת "העדפת בן-הזוג". ישנם כמה יונקים, כולל פרימאטים, שהם יותר מונוגמיים מאשר בני-האדם. זהו המקרה של הגיבונים, קופים קטנים דמויי-אדם שחיים ביערות מלזיה-אינדונזיה. בהשוואה לקופים אחרים, כולל בני-אנוש, נראה שהמונוגמיה שלהם קשורה בעובדה, שגודל גופו של הזכר אינו עולה על זה של הנקבה, והפין שלו קטן יחסית בהשוואה לזה של מיני פרימאטים אחרים. כמו כן, בהשוואה לאורנג-אוטנג ולגורילה (שהתכונות הכמותיות שלהם הן גנטיות) הפוליגמיים, וגם לשימפנזה שממש איננו מונוגמי,  יש לגיבון דחף מיני נמוך מאוד. יש לו יצר מיני סלקטיבי, שמופנה רק אל בן-זוג יחיד. יבוא יום, אולי, שבו יערכו פיסיולוגים מחקר השוואתי מעמיק שיבדוק את הכימיה של מוח הגיבונים, כדי לשפוך אור על התופעה המסתורית של היצר המיני הסלקטיבי. עד עתה היה המין החביב עליהם, לצורך מחקר מן הסוג הזה, מכרסם דמוי-עכבר שמוכר כעכבר הערבה. לוול גץ (Getz) מן האוניברסיטה של אילינוי באורבנה-שמפיין, מצא במקרה שהמכרסמים האלה הם מונוגמיים בעוד שקרובי משפחתם, עכברי מונטנה, מקיימים סגנון חברתי חופשי יותר. גץ גילה ששבעים וחמישה אחוזים מן הזוגות האלה, נפרדו רק כאשר בן-הזוג מת, ושרק לעתים נדירות נוטש עכבר הערבה הזכר את בת-זוגו.

התצפיות האלה עוררו מחקר שהראה שאוקסיטוצין ווָזוֹפּרֶסין – שני הורמונים "קרובים" שמפרישה בלוטת יותרת-המוח האחורית, ממלאים כנראה תפקיד חשוב בהיבטים השונים של ההתנהגות המונוגמית ¹. העדפת בן-זוג יחיד ומסוים, ההגנה על בן-הזוג, וחלוקת הנטל של משימות ההורות בין בני-הזוג, הם מאפיינים שכמעט לא נראו בקרב יונקים שהם פוליגמיים ומזדווגים עם בני-זוג רבים. שפירו (Shapiro) ואינסל (Insel) השוו את קולטני המוח של עכבר הערבה המונוגמי, עם אלה של עכבר מונטנה הפוליגמי ². הם מצאו הבדלים ברורים כשבדקו את תפוצתם במוח של קולטני האוקסיטוצין. ויליאמס (Williams) ואחרים בחנו את השפעתם של החיים בזוג ושל הניסיון המיני, ואת תפקיד האוקסיטוצין בהתפתחות העדפת בן-הזוג אצל עכברי הערבה ³. תוצאות הניסויים שלהם מראות, שנקבות שאפשרו להן 24 שעות של חיים בצוותא עם בן-זוג ממין זכר, מפתחות העדפה של בן-הזוג המוכר. ההזדווגות איננה חיונית לשם פיתוח העדפה כזו, אבל אין ספק שהיא מקֵלה את יצירתהּ. נקבות שלהן הניחו רק שש שעות של שהייה בצוותא עם בן-זוג, מראות העדפה לבן-זוג מסוים רק אם הזדווגו או שהזריקו להן אוקסיטוצין לתוך חללי המוח.

נתונים מדויקים יותר, בעניין הבסיס ההורמונאלי של הקשר הזוגי אצל עכברי הערבה, קיבלנו לאחרונה מצוות מחקר מאטלנטה שבג'ורג'יה, ארה"ב ⁴. הצוות השלים את הניסויים האחרונים על-ידי ניתוח ההשפעות של הזרקת אוקסיטוצין או ואסופּרֶסין, לתוך חללי המוח של עכברי-ערבה נקבות וגם זכרים. הם בדקו גם את השפעות הסם, אשר בולם את השפעתם של אוקסיטוצין וואסופרסין. נראה שאוקסיטוצין ממלא תפקיד עיקרי ביצירת ההעדפה של בן-הזוג אצל נקבות עכבר-הערבה, בעוד שוואסוֹפרסין ממלא תפקיד עיקרי אצל הזכרים. ואסוֹפרסין, שהוא הורמון "אוצר מים", הוא הורמון-האב של אוקסיטוצין, ושניהם מופרשים ביותרת המוח האחורית. מן הבחינה הכימית, ישנם רק הבדלים מזעריים בין שני "נונא-פפטידים" אלו. יש להם "אבות" משותפים בתהליך האבולוציה ⁵. האב הקדמון המשותף איננו תאורטי בלבד: הוא זוהה בגופה של רכיכה כמו חילזון הבריכה הגדול.

 

אהבה רומנטית כמושג כלל-עולמי

היתרון האבולוציוני של החיבור הזוגי אצל בני-האדם נראה ברור בתחילה. בני-האדם נולדים בשלב שבו הם כלל אינם בשלים, והאם איננה יכולה לגדל את הילד בכוחות עצמה, משום שאז יהיה עליה להשיג את מזונה בעצמה, והדבר יפריע לה לטפל בתינוקהּ. אבל רוב תרבויות האדם התאימו עצמן לצרכים האלה, אשר אופייניים לבני-האדם, במסגרת מגוון רחב של משפחות מורחבות. המונוגמיה המוחלטת, שמוליכה אל המשפחה הגרעינית, החלה רק בעת האחרונה בהיסטוריה של המין האנושי. מה שנראה מיוחד למין האנושי, הוא התהליך של המשיכה הרגשית, כלומר המצב של ה"התאהבות".

עכשיו משוכנעים האנתרופולוגים, שאהבה רומנטית היא כלל-עולמית ולא תוצר של תרבות מסוימת, כמו תרבות המערב של ימי-הביניים. סקר, שהוצג בכינוס של איגוד האנתרופולוגים האמריקני בשנת 1992, מצא אהבה רומנטית ב-147 תרבויות  מתוך 166. מה קרה לשאר 19 התרבויות?  לפי דברי המארגנים של מושב הכינוס הזה, ייתכן שהאנתרופולוגים פשוט לא יכלו להבחין בדוגמאות שונות של התנהגות רומנטית, שמיוחדת לתרבויות הנדירות הללו.

היום משערים, שלחומר אמפטמיני בשם פנילאֶתילאַמין (PEA), שמצוי בטבע, ישנו תפקיד-מפתח כמעורר רומנטיקה ושאר מיני התלהבות ⁴. לאחר זמן, המוח נוטה להיות רגיש פחות להשפעת PEA, או שרמת
ה-PEA פוחתת. כנראה, המערכות השונות של הכימיקלים אשר מקיימים את הקשרים שבין תאי העצבים, מעורבות בתהליך ההתאהבות. על-פי המחקרים המוקדמים של דונטלה מאראזיטי (Marazziti), מן האוניברסיטה של פיזה, רמת הסֶרוטונין נמוכה בשלב הרומנטי המוקדם של יחסי האהבה ⁷. רמה זו נמוכה כמו אצל הסובלים מ"הפרעות כפייתיות", כלומר אנשים אשר חוזרים באופן קבוע, באותו סדר פעולות בדיוק, על מיני טקסים יומיים (לדוגמה, מצחצחים בכל יום את ארבעה זוגות הנעליים שלהם, באותו זמן ובדיוק באותו סדר). מעניין לציין, שהאתולוג קונראד לורנץ (Lorenz) הניח שהתנהגות כפייתית של בני-אדם יש לה שורשים קדומים בטקסים מיניים של בעלי-חיים, כמו בניית הקן או החיזור אצל הציפורים. סדרה זו של היקשים טוענת שמצב ה"התאהבות" טבוע במוח של בני-האדם.

 

כנראה, אצל זוגות רבים נמשכת תקופת ההתאהבות בין 18 חודש לבין שלוש שנים. לאחר התקופה הזו עשוי לבוא תהליך של הידוק הקשר. הפירוש של הקשר הזה, שבין השותפים לחיי מין, מוצע בהקשר המדעי הזה.

ישנן סיבות רבות להניח, שאנדורפינים ממלאים תפקיד בקשר שבין שני השותפים האלה – תפקיד דומה למדי לזה שיש להם בקשר שבין האם לבין תינוקהּ, במשך השעה שלאחר הלידה. זוהי הסיבה לכך, שאין להפריד בין המחקרים שעוסקים בפיסיולוגיה של הלידה, לבין אלה שעוסקים בפיסיולוגיה של חיי המין. ההזדווגות אצל בני-האדם מתאימה לכל התנאים, שנחוצים כדי לאפשר תחילת מצב של תלות בין שני בני-הזוג, כשהם מפרישים את דמויי-האופיום הטבעיים שלהם. בדרך כלל, יש ביניהם שטח-פנים גדול של עור-נוגע-בעור. הפעילות המינית אורכת בדרך-כלל יותר מאשר אצל בני-דודינו הקרובים, השימפנזים (שאצלם הגישה, החדירה ופליטת הזרע אורכים בדרך-כלל עשר עד חמש-עשרה שניות). זאת ועוד, לבני-האדם יש אורגזמה חזקה, שקשורה כנראה בהפרשה של רמות גבוהות של סמים דמויי-אופיום. תכונה מעניינת נוספת של הנקבה האנושית היא ריבוי האורגזמות. היכולת של חלק מהנשים להגיע לאורגזמה מספר פעמים, אומרת שלאורגזמה של האישה ישנם תפקידים שהיא ממלאת בהתרבות של בני-האדם, ולא רק בסיוע להובלת הזרע אל הביצית. ראשית, היא מאותת לגבר על שביעות הרצון שלה, אשר גורמת לשביעות הרצון שלו, ואולי הוא יפנה פחות לחפש מגעי-מין במקום אחר. האיתות הזה תורם לחיזוק היחסים עם בן-הזוג שלה. האורגזמה גם מענגת את האישה, וכך היא נשארת לשכב, ולכן יש פחות סיכוי שהזרע יישפך מתוך הנרתיק. אמנם, אין לפיסיולוגים מידע מספיק כדי להבין את המורכבות של התנהגות בני-האדם ושל הרגשות האנושיים, אבל הם נותנים לנו כמה רמזים מעניינים.

 

חולי האהבה

עד עתה, היה זה קל יותר לחקור את הצד השני של המטבע אצל בני-האדם – זאת אומרת את השפעות הלוואי של היכולת "להתאהב". משום שלבני-האדם יש נטייה לקשר זוגי, הם יכולים גם להיות "חולי-אהבה" כאשר אין להם הביטחון בקיום אהבה הדדית למשך זמן, או במקרים של אהבה נכזבת. הדבר עלול להוליך למספר רב של תסמונות, מחולשה כרונית ועד דיכאון עמוק. חולי האהבה הוסבר כמין תסמונת של הסתגרות, של כמיהה לחומרים כמו PEA. אין זה שיקול שהוא תאורטי בלבד, משום שגישה אפשרית לטיפול בחולי-אהבה תמידיים היא לתת להם תרופות נוגדות-דיכאון שיעלו את רמות ה-PEA וחומרי תקשורת עצבית אחרים כמו נור-אפינפרין.

היום ישנו הכוח בידי הגישה ההגיונית של המדע, לחדור אל המסתורין של האהבה הרומנטית. אם יהיו המדענים שאפתנים מספיק, הם יניחו אתגר בפני המשפט של פסקל: "ללב ישנן סיבות, אשר אינן ידועות למוח".

 

 

סיכום

האהבה הרומנטית היא אוניברסלית, ואיננה תוצר של תרבות מסוימת. אפשר לחקור אותה מכמה נקודות השקפה משלימות. בדיקה של הצד השני של המטבע – חולי האהבה – עשוי לאפשר לנו להבין את טבעהּ של האהבה הרומנטית.

 

מקורות                                                                                                _____________________

 

1.    Carter CS, Getz LL. Social and hormonal determinants of reproductive patterns in the prairie vole.
       In Neurobiology. R. Gilles and J. Belthazart, eds: 18-36. Springer-Verlag. Berlin 1985.

2.    Shapiro LE, Insel TR. Oxytocin receptor distribution reflects social organization in monogamous
       and polygamous voles. In: Oxytocin in maternal, sexual and social behaviors. Pedersen CA, et al.
       eds. Annals of the New York Academy of Sciences 1992; 652: 448-51.

3.    Williams JR, Carter CS. Partner preference development in female prairie voles is facilitated by
        mating or the central infusion of oxytocin. In: Oxytocin in maternal sexual and social behavior.
       Pedersen CA, et al. eds. Annals of the New York Academy of Sciences 1992; 652: 487-89.

4.    Insel TR, Winslow JT, Wang Z, Young LJ.  Oxytocin, vasopressin, and the neuroendocrine basis of
        pair bond formation.  Adv. Exp. Med. Biol 1998; 449: 215-24.

5.    Van Kesteren RE, Smit AB, Dirks RW, et.al.  Evolution of the vasopressin/oxytocin superfamily:
        characterization of a DNA encoding a vasopressin – related precursor, preproconopressin, from the
        mollusc Lymnaea Stagnalis.  Proc. NY Acad. Sci. USA 1992; 89: 4593-97.

6.    Leibowitz MR. The chemistry of Love. Little, Brown. Boston 1983.

7.    Marazziti D, Akiskal HS, et al. Alteration of the platelet serotonin transporter in romantic love.
       Psychol Med 1999; 29 (3): 741-5.

 

 

 

פרק 10

מי היא אמי?

 

החלק הזה מן המראה השבורה עדיין לא מלוטש היטב. ברור שהקשר של תינוק ואמו פירושו, לגבי התינוק, היכולת לזהות את האם. התקיימו אין-ספור מחקרים שבדקו את התפישה באמצעות החושים של העובר ושל הרך הנולד. אף כי מחקרים כאלה מספקים שפע של נתוני אמת לגבי הבשלתם של תפקודים שונים של החושים, השוואת התפקידים – של חלקי מידע שונים, שנתפשים על-ידי העובר והרך הנולד, בהיקשרות של האם עם התינוק – היא עדיין בגדר של ניחוש.

 

חוש הריח

מכל מקום, ישנן ראיות כבדות-משקל לכך, שתינוקות מפתחים במהירות את יכולתם להבחין באמם, וזאת באמצעות הריח האופייני להּ ¹. עלינו לזכור, שאחוז אחד עד שני אחוזים מהגנים שלנו מוקצים כנראה לייצור קולטני ריח ². ישנה נטייה להמעיט בחשיבותו של חוש הריח של בני-האדם, בעוד שידוע הצורך בו להסתגלות של הרך הנולד, ולהתנהגות החברתית של רוב היונקים.

היום כבר מקובל, שקולטנים מיוחדים בשלים מספיק כדי להגיב על גירויים כימיים במשך החודש האחרון של ההיריון ³. ה"פקקים" שחוסמים את הנחיריים של העובר, מסולקים באמצע תקופת ההיריון, כך שחומרים ריחניים שמצויים במי השפיר באים במגע עם קולטני הריח שבאף, בזמן שהעובר שואף את הנוזל. הריחות עשויים להגיע אל הקולטנים גם על-ידי התפשטותם מכלי הדם שבאף. דווח על התנהגויות שברור שהן תגובה לריחות חזקים, אצל תינוקות שנולדו יותר מחודשיים לפני המועד המשוער ⁴. ניסויים פשוטים