Please reload

פוסטים אחרונים

אוקסיטוצין - הורמון האהבה, ההורמון שאוהב חמימות

August 27, 2017

1/10
Please reload

Featured Posts

יום האישה הבינלאומי 2017

8.3.2017

אני רוצה בננה עכשיו, היא צועקת ועיניה פעורות לרווחה.אני מגישה לה בננה, קולפת אותה והיא אוכלת. עיניה פקוחות, ליבה ער וכל כולה יודעת מה היא רוצה. היא עומדת ללדת את הבן שלה והיא בחרה ללדת אותו כפי שמתאים לה (ולאהוב שאיתה). ועכשיו היא רוצה בננה. כי אישה שערה כשהיא יולדת, היא חדה והיא יודעת. ולא יוכלו לבלבל אותה עם מה שמתאים לה ומה שטוב לה. ולא יוכלו לכבות את האינסטינקטים שלה. היא רוצה בננה. והיא יולדת במקום שיש בו בננה כי היא דאגה שתהיה ושאיש לא יגיד לה: ״זה מותר וזה אסור״... 

היא הולכת מולי בשדרה שמחוץ לבית. אני נודדת במחשבות. באמת היא רוצה בזה? זו היא או כבלי ה״בעל״, או אולי החמות? לא. אלו לא כבלי המסורת שכן הן לא רבות אצלינו. ואולי זו ההכרה שלי שממהרת לשפוט? לא. לא יתכן שהיא תבחר בזה לבד. ובכלל, מי היא? מעולם לא ראיתי אותה והרי זו יכולה להיות כל אחת או אפילו כל אחד... ואני נזכרת בביקור בדואר שם עמדו שתיים כמותה ושלושה קטנטנים סביבתן. איך הם מזהים את אמא שלהן שאלתי את עצמי? הרי שתיהן מכוסות מכף רגל ועד ראש בגלימה שחורה ארוכה. אפילו כפות הידיים, אלו שהיו האיבר שסימל בעיני הכי הרבה את אמא שלי - רכות, קמוטות ועדינות, עטויות כסיות שחורות.

אנחנו יושבות בקליניקה שעל הגג שלנו. יורטה צבעונית מרופדת בכריות ומזרונים. מקום נעים לאמא ולתינוק להתפרקד. מקום לנוח. היא מגוללת סיפור לידה עקוב מדם והוא מחייך אליה. איזה מזל שהוא כזה מתוק היא אומרת לי ואני חושבת לעצמי: איזה מזל שאת מצליחה לראות את זה מבעד למסכת הכאב שעברת. כן, הוא מאוד מתוק אני אומרת לה במקום מה שרץ לי בראש וחושבת לעצמי על ההתעלמות, על הקושי, על הבלחי האור ועל זה שבאמת היא גיבורה גדולה שהיא מצליחה לצמוח מתוך הכאב, להיות האישה והאימא האוהבת שהיא רוצה להיות.

ניר עץ התות סופג במידה נכונה את הדיו ונענה למגע המכחול בהתמסרות מופלאה. כל אחת ומגע המכחול שלה, כל אחת והצבעוניות אותה היא מעזה להביא לדף, הקו בו היא מסכימה להחזיק והתעוזה להיות מקורית כמידת עצמה. נשים מביאות סיפורי חיים המתבטאים בקו ובצבע, לפעמים בדמעה, לעיתים בשיתוף, לרוב בשמחה. אנחנו לומדות קליגרפיה. לכל אחת צבע ומכחול ומים ודפים. בעיקר דפי עיתון ממוחזר כי כשלומדים, כותבים וזורקים. אח״כ, כשמשהו מוצא חן, מעלות אותו על נייר מעץ התות. כמה יפה, כמה חכם כמה משחרר. לכתוב ולזרוק, לא להיצמד ולא לחשוב שכל קו הוא החשוב ביותר על אף שכל קו באותו רגע הוא הקו החשוב. וכך אנו מוצאות את עצמנו יוצרות ונפרדות, יוצרות ושומרות, יוצרות ומבינות שדבר לא חשוב יותר מהקו שאנו יוצרות עכשיו. לא זה שהיה ולא זה שיהיה.

היא באה אלי בחלומות ובערות. היא טבועה בי בחותם של אהבה ושל כאב הפרידה. היא לימדה אותי להיות מי שאני. מי שאני לעצמי, למשפחתי, לנשים, לעולם. היא נטעה בי אמונה ואהבה וכוח. תודה אמא. האישה שהעמיקה את שורשי ושעודדה אותי להצמיח כנפיים. תודה

 

 

Share on Facebook
Please reload

Follow Us
Search By Tags
Please reload

Archive
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square