בהודו כמו בהודו
תעשי חיים כתבה לי חברה מהארץ, ד״ש לורנסי, אמרה אחרת, תשתי בשבילי הרבה שייקים, אמרה שלישית...
היום דיברתי עם זו שאיחלה שאעשה חיים ואמרתי לה, שהנסיעה הזו טיפה שונה. אני מאוד נהנית אבל לא ״עושה חיים״. אני נהנית מנדיבות הלב של האנשים שאני פוגשת, פרצי הצבע, האירועים המשעשעים ומשותפי הנפלא למסע.
הצטרפתי לנתי לנסיעת עבודה. מאחר ועבודתו של נתי היא להרבות טוב והאקדמיה והקליניקה והספרים שהוא כותב אלו רק הצינורות, אז בדרך כלל אנחנו פוגשים קולגות שגם תפקידם כזה וחלק מהם הפכו לסוג של משפחה.
אהבתי להודו מתחילה לפני כמעט ארבעה עשורים, כשרק מעטים נסעו. אמא שלי החכמה, אפשרה לי לנסוע לאשראם בגנשפורי ולפגוש את באבא מוקטננדה, והציעה שתיסע אתי. מאז עברו מספר ביקורים בעלי גוונים שונים, מגורים בני חצי שנה בדלהי, נסיעות נופש ונסיעות לכנסים של נתי. כמו בפעם הזו, גם ביקורים שלי בחדרי לידה.
קבלת הפנים
הריח. קודם מגיע הריח. ברגע שנפתחת דלת המטוס, משב של פיח מהול בריח קטורת וגל של חום שעוטף אותך ולוחש: ברוכה הבאה לאמא הודו...
"אתה יודע שלא בטוח שתהיה לנו טיסה לאהמדאבד", אני ספק שואלת ספק אומרת לנתי באחד הימים שלפני הטיסה, בעוד אני נזכרת בטיסה אחרת שבוטלה מבלי שהודיעו לנו וכשאמרתי לנציג בדלפק: "אבל קיבלנו אישור לטיסה", ענה זה ברצינות: "כן, אבל הזמנתם בספטמבר, עכשיו ינואר"...
ומאחר בהודו כמו בהודו, משהו חייב להעלות חיוך של חיבה על פני. עמדנו כל אחד ליד דלפק אחר לתת טביעות ביומטריות והמכונות לא פעלו או לא הצליחו לקרוא את אצבעותינו במשך דקות ארוכות.
אז עכשיו סוף אפריל ובניגוד לכל התחזיות, הייתה טיסה והשאטל, שהזכיר לי נסיעות ארוכות באוטובוס מג׳וייף מימים עברו הגיע, והקונדקטור צעק על מישהו בשפה מתגלגלת כשהתכוונתי לרדת מהאוטובוס הושיט צעיר לבוש בדים מוסלמיים את היד בחיוך רחב ועזר לי. בהודו כמו בהודו.
אהמדאבאד (ולא אחמדאבר) או - אם תרצי שאראה לך את העיר באפור
החוויה הראשונית היא של אפור ועוד אפור ועוד אפור. אחר כך מגיע: פיח ועוד פיח ועוד פיח. אהמדאבד היא העיר השלישית בזיהום האוויר בהודו. מזוהם ברמה מסוכנת. אחרי שאני מבינה שאני לא נושמת, אני מכסה את פני בצעיף התמידי, אך המתחלף, שעלי. אנחנו נכנסים למונית שתיקח אותנו למלון הבועתי ומיד אני רואה לאורך הדרך נשים וגברים מכוסי פנים ועטויי צעיפים. לא רק לי לא בא לנשום את הזפת הזו.
לתוך האפור נשזרים צבעים שמגיעים מבגדי הנשים. שלא כברג׳סטן, שם בגדי הגברים לא פחות צבעוניים, הרי שכאן הם אפורים במראם, כמו העיר. והנשים... מכל מעמד, בפיסות בד צבעוני מתנופפים לכל עבר. יש להם להודים, שילובי צבעים בלתי אפשריים שיוצרים מפגן משמח של כתומים וירוקים וורודים, סגולים ואדומים וצהובים, לעיתים שזורים בחוטי זהב, לעיתים בחרוזים קטנטנים.
בדרך אני אומרת לנתי שמשהו בהודו לא משתנה. אמנם חלים בה שינויים טכנולוגיים ואת מקום חלק מהשוורים תפסו קומביינים ויש טרקטורים והמשאיות פחות מתנדנדות, אבל יש משהו בהוויה, שאני יכולה לעצום את עיני, לחזור בדמיוני לאחור שלושים ותשע שנה ולראות את אותם דברים. בהודו כמו בהודו.
אנשים
הגענו למלון לאחר עשרים שעות בדרכים ובכל אופן החלטנו לצאת לסיבוב. כשרצינו לחזור לא מצאנו מונית (קצות עצבי העייפות שלי היו חשופים מדי לאוטו ריקשה בחום ובפיח הזה) ונתי הציע שניכנס למלון הסמוך ששייך לרשת המלונות של המלון בו אנו מתאכסים ונזמין משם מונית. נכנסנו והתיישבתי לרגע מותשת בעיקר מהכאבים בברך וממסע מפרך בין שדות תעופה. מיד הגיעה אלי אחת מעובדות המלון ואמרה לי: גברת, נראה לי שאת צריכה מים. מחווה קטנה/ גדולה של ראיית הזולת. נגעה בליבנו.
אחד הדברים הפחות פשוטים לי בהודו היא הכוחנות הרווחת למי שבמעמד פחות משלך. אז נכון שאם אתם עולים על רכבת לחוף זה או אחר או למוקד תיירות אחר, תרגישו פחות את הכוחנות המעמדית. הכוחנות המעמדית באה לידי ביטוי במיוחד בין ההודים לבין עצמם. ואני, שבשנים האחרונות נחשפת אליה דרך המפגשים האקדמיים של נתי, מתכווצת בכל פעם מחדש על אף שמדובר בכוחנות מעמדית בכל השכבות. החזק דורס את מי שנתפס חלש ממנו. לא תמיד, לא כולם, לא מכלילה, אבל.
אז זהו, שכאן טרם פגשנו. כל נושאי התפקידים הבכירים, גם באוניברסיטאות, צנועים ונעימים ונוהגים כך גם באחרון המשרתים. גם במטבח המלון - השף שבמערב רואים, פעמים רבות, אותו נפוח אגו, צועק ומעליב ככל שהוא נחשב יותר, חביב, חייכני ללקוחות ולעובדי המטבח הפתוח לכל. הללויה, אני יכולה להרפות.
UNITEDWORLD
School of low
אחד הביקורים מלאי ההשראה היה באוניברסיטה קטנה שבה מרצה אחת מהחברות שלנו. החברה, דר׳ למשפטים, הגיעה לשם לא מזמן וכשסיפרה לי על המקום אמרה שהוא מיוחד.
נתי הוזמן להרצות שם. הגענו וקיבלו את פנינו קבוצת סטודנטים חייכניים ומיד אחריהם ראשות האוניברסיטה. אני אומרת ראשות, כי מלבד הנשיא ועוד מספר גברים, כל ההנהלה והמרצות - נשים. ככה טוב לנו אמרה לי אחת מהן, אנחנו כמו משפחה. כבר בתחילת הפגישה משכו את עיני ציוריים מקסימים וכרזות לא פשוטות... עבודות האמנות הללו הם חלק מסדנאות חובה לתלמידי משפטים. רוצה להיות עורך/ת דין? משפטן? יאללה, תיצרו, תלמדו להביע עצמכם בדרכים לא מילוליות. אחת הסדנאות הייתה בנושא אלימות נגד נשים. בתי ספר למשפטים במכורתנו, מישהו מרים את הכפפה?
Save baby girls
ב - 1994 נחקק בהודו חוק האוסר את יידוע ההורים על מין היילוד. הסיבה היא שמשפחות רבות היו מבצעות הפלה כשהיו מגלות שהוולד ממין נקבה. צריך לשמור יותר על אישה, היא לא מרוויחה, צריך לשלם נדוניה כשמחתנים אותה. בקיצור, בתפיסה המקומית והמקוממת - צרות.
במדינות רבות, כמו המדינה שאנחנו נמצאים בה עכשיו - גוג׳ראט, נהגו להרוג תינוקות-בנות מיד עם לידתן. אני אומרת נהגו, על אף שהדבר נמשך גם עכשיו, בעיקר בכפרים.
המדינה בנתה מרכזים אליהם ניתן להביא את התינוקות כחלופה לרציחתן. לא אלאה אתכן בדרכים הנוראיות בהן הם נוקטים כדי להרוג אותן, אבל אומר שמאז שנחשפתי לתופעה הנוראית הזו מחשבתי נודדת אליה ומדירה את שלוותי.
במרפאה לפיריון שהיא גם בית יולדות קטן, שביקרנו בה, מוקרן מדי כמה דקות סרטון הקורא לא להפיל היריון שמין העובר הוא נקבה. אולטראסאונד לבירור מין היילוד מתבצע בקליניקות פרטיות שאנן חוקיות ומיד לאחר מכן ההפלה, אם זו בת...
אלימות נגד נשים מתחילה במקומות מסויימים כבר כשהן ברחם.
אלוהי הרחמים, אנא...
עושה חיים
עושה חיים. מברכת על כל רגע עם שותפי למסע החיים, גם בזיהום אוויר מהגבוהים בעולם, בין צפירות מכוניות לאלו של הריקשות. כאן במזרח הכל התחיל וכאן אנו מציינים היום שלושים שנות נישואים. תודה לאל.
עדיין בדיונים האינסופיים שלי עם עצמי ועם אחרים על הנסיעות להודו, על העובדה שאנחנו, בני המערב, לא ממש תורמים להם בנוכחותנו, בערכים השונים שאנו מביאים ולא כולם מתאימים לתרבות המקומית כמו שימוש בסמים, לבוש שאינו צנוע, יחסי הגברים והנשים המערביים ועוד.
ויחד עם זה כשאני רואה מה נתי מביא ושומעת אותו מדבר ומתבקש לעשות כאן פרוייקטים חשובים ומשמעותיים, אני יודעת שבזה יש טעם. ולמרות הכל הדיון הפנימי ממשיך... אני אוהבת אותך אמא הודו, אהבה מורכבת.
