גברת, יש לך עוד תינוק בבטן - סיפור הלידה של האחים שלי

שבעים שנה, אני אומרת לעצמי, שבעים... הם היו אמורים להיות היום בני שבעים. מה זה אומר עלי, מלבד זה שמזמן אני לא הילדה הקטנה והמאוד עטופה של הבית וחוץ מזה שהם כבר כמה וכמה שנים לא כאן לספר לי פכי ילדות.

אמא שלנו אהבה לספר את סיפורי הלידה שלהם ושלי. האזנתי בשקיקה לסיפור הלידה שלהם כמו ידעתי כבר אז, שסיפורי לידה עומדים להיות חלק מהיומיום שלי, רקמת חיי.

היא הרתה כשהייתה בת עשרים ושתיים וארבעה חודשים והייתה רזה ולא גבוהה במיוחד וככל שההיריון התקדם, הבטן המאוד גדולה ולא פרופורציונית לגופה הצנום, משכה מבטי התפעלות.

הימים ימים שלפני מלחמת השחרור. הם גרו ברחוב בן יהודה בתל אביב, בבניין הצמוד למה שהיתה חטיבת הביניים של עירוני ה׳ והיום, נדמה לי, אשכול גנים. אבי היה מגוייס והמטוסים המצריים הפציצו. היא הייתה צריכה לטפס שלוש קומות כשכרסה בין שיניה. אבא שלה, סבא שלי, ואחד מאחיה עמדו להגיע לארוחת ליל שבת, כשאחזו בה צירים בחודש השמיני להריון. היא התעקשה לסיים להכין את כל המנות, שהיו בודאי הטעימות בעולם, ורק אז הודיעה לאבא שלי שאולי רצוי לנסוע לחדר הלידה. היא הייתה בת עשרים ושלוש ובאותו יום חל יום הולדתה העברי. היא תמיד הקפידה לחגוג את העברי.

זמן לא רב לאחר מכן ילדה אמי את אחי יחיעם בלידת רגליים/ פוטלינג/ breech, ללא משככי כאבים ומבלי לדעת שהוא הפוך. ״הוא פשוט יצא עם הרגליים, את מאמינה״? הייתה ספק אומרת ספק שואלת. לקוראים הפחות מקצועיים בתחום ההיריון אומר, שלידה כזו נחשבת מורכבת במיוחד ושזה הסיוט של כל איש צוות מיילדות, אבל יחיעם הגיח עם הרגליים ונולד בקלות.

כארבעים דקות שכבה על המיטה לבד וכמובן מבלי שהתינוק שזה עתה הגיח ממנה יהיה מונח עליה. שכבה וחשבה שהיא מחכה לתפירה. כשהרופאה הגיעה אמא שלי הביעה את מורת רוחה על כך שהיא צריכה להמתין כל כך הרבה זמן לתפירה. ״מה״? שאלה הרופאה בפליאה, ״דר גז׳בין לא סיפר לך שיש לך עוד תינוק? אנחנו מחכים ללידת התינוק השני״... כך התבשרה אמא שלי שהיא אם לתאומים. ארבעים וחמש דקות לאחר הלידה של יחיעם הגיח עמיקם לעולם במצג ראש.

דברים רבים למדתי מסיפור הלידה של אחי שנולדו כשלוש עשרה שנה לפני. על פטרונות רפואית שלא שיתפה אותה/אותם בידיעה שיש שניים לאחר צילום רנטגן, על לידה ללא אם שנפטרה זמן לא רב לפני, על גידול תאומים כשאת גרה בקומה שלישית והבעל שלך בצבא וחיתולי הבד מכובסים ביד ומגוהצים כדי שיהיו רכים יותר, על הנקת צמד, על תל אביב שמופגזת ואת לבד איתם, על רופא שלא נסע לנתניה לחגוג את ליל הסדר כי היה לה אבצס בשד במצב לא טוב והוא דאג לה, על קושי ועל ערבות הדדית ותמיכה של השכנים שדאגו לבדוק שהכל בסדר עם הצעירונת ושני התינוקות המהממים שלה.

דברים רבים לימדה אותי התאומות שלהם. מלבד זה שגדלתי כבת זקונים לשני אחים שכירכרו סביבי כל היום, הניפו אותי באוויר ועשו לי ״שמיכה לשבת״, קיבלתי שיעור חשוב על המסע הנשמתי של מי שבחרו להיות יחד ברחם ואח״כ בצמידות גדולה מחוץ לרחם

. אחד בשביל השני, טלפטיה אמיתית ושאר אירועים מיסטים שמספרים על תאומים, היו לחם חוקי. המציאות אליה גדלתי. אח״כ הגדילה והצמיחה של כולנו והליווי בצמתי חיים וההומור שלא ניתן היה לעמוד בפניו, גם לא הגניקולוג חמור הסבר במחלקה בה ילדתי את בתנו, כשהשניים באו לבקר אותי מיד לאחר הלידה בערב ירושלמי גשום וקר. והמחלה שלהם והדעיכה והפרידה מהאחד ואז מאמא שלנו ואז מהשני תוך שנה וקצת.

והיום, בדיוק היום הם היו אמורים להיות בני שבעים. הם כנראה לא היו מתבגרים לעולם וממשיכים להצחיק אותנו ולעשות שטויות ולהתייחס לעולם המורכב ולמוד הסבל שהיה בהחלט מנת חלקם בסלחנות שובבה. ואולי הם ואמא שלנו ואבא שלנו, שהגיע ראשון לשמים, יחגגו שם בדרכם. ואנחנו כאן, בדרכנו נחגוג עם הצאצאים ובני הצאצאים ונזכור שזה היה אמור להיות יום ההולדת הכי מצחיק בעולם ואולי זה עוד יהיה...