בידיים מלאות – אוקטובר, חודש המודעות ללידות שקטות

בידיים מלאות

לא הכרתי את האיחול הזה לפני, אבל כשכרסי התעגלה יותר ויותר וכבר באמת הייתה ״בין שיני״, למדתי את הביטוי: ״ שתחזרי בידיים מלאות״.

הייתי בסוף ההיריון הראשון שלי, בטני הלכה ותפחה ובמושב בו התגוררנו אז, נהגו הנשים לבדוק לי את הבטן – אם ירדה או טרם, להסתכל אם הקלואזמה שעל פני (כתמי היריון) מבשרים שזה בן או בת ולערוך ניחושים שנגעו לתאריך המשוער ללידה.

עד אז, לא חשבתי על אופציה אחרת. היום, כאשת מקצוע, אני יודעת שאחד הפחדים הגדולים של נשים מסוימות הוא שפרטי בטנם לא ישרוד את ההיריון, אבל אני התנהלתי על מי מנוחות, בטוחה בעצמי ובפרי בטני עד ש... ״שתחזרי בידיים מלאות״ ברכו אותו הנשים היותר מבוגרות בכפר לקראת סוף ההיריון ואני הצטמררתי. בכל פעם ששמעתי את הברכה שנבעה מתוך דאגה כנה ומרצון לאחל לי רק טוב, הייתי מתכווצת. עד אז לא חשבתי שקיימת אופציה אחרת. אחרי שהסערה חלפה הבנתי שאותן נשים הגיעו ממקומות שתינוקות רבים לא שרדו וש״ידיים מלאות״ הוא לא רק ביטוי ריק מתוכן, הוא דאגה כנה לאמא ולתינוק שלה, ברכה למשפחה שלמה.

אחותי השקטה

גם אמא שלי עברה לידה שקטה. בסביבות שבוע שלושים ולאחר שנדבקה באדמת, מספר שנים לפני שנולדתי. המליץ לה דר׳ גז׳בין שהיה גניקולוג ידוע בת״א של הימים ההם: ״גב׳ ליסטנברג כדאי שנעשה הפלה״. אמא עברה לידה שקטה והתינוקת, אחותי, נולדה ללא נגע כלשהו. איני יודעת מה זה באמת אומר, אם זה מוכיח שהיא לא הייתה נדבקת באדמת, אבל היא סיפרה שהוא כל כך הצטער על ההפלה ההיא... את הסיפור סיפרה מאז בכל פעם שהזדמן. ככה זה, כשמאבדים ילד גם אם טרם מומשה ההיכרות ״האמתית״ שבמגע, שבדאגה היומיומית ושבמשוב שבמבט או בצחוק, הפצע נותר פתוח בגוון זה או אחר, עמוק יותר או כבר פחות, אבל הוא שם.

בשם האב

מסתובבות בינינו אימהות רבות כשפצע פעור ברחמן, בבטנן, בליבן. מסתובבים בינינו אבות רבים שקולם אינו נשמע ופצע פעור בליבם. לא מזמן פגשתי אבא כזה. הכאב שהוא נושא מפלח לב. לכאב שלו יש פחות לגיטימציה חברתית. הכאב הוא של נושאת הפרי. שואלים: ״איך היא״ ומטפלים בה ובצדק, אבל הם, השותפים ביצירת הפרי, נשכחים לפעמים וכאבם נדחק לקרן זווית. הם מצופים לחזור לעבודה, לתמוך בה, לתפקד כרגיל ולהמשיך הלאה, אבל אל לנו לשכוח שגם עולמם נחרב בבוקר בהיר אחד. התינוק שייחלו לו, לא יתממש. הפחד הכביר שהם עברו בלידה ההיאֿ נותר כחותם צורב. איך אפשר להתנער ולהמשיך כאילו כלום לא קרה?

כאב של משפחה שלמה

״למה לא דאגתם לה״, האשים בכאבו אח לתינוקת שנולדה בלידה שקטה את הוריו הדוויים. לא אחת נתקלתי במהלך שנות עבודתי המשפחות שמנסות להסתיר את מות העובר ברחם מהאחים המאוד קטנים - ״אולי כך, הם לא יזכרו, לא יצטרכו להתמודד״. אלא שילדים ואפילו צעירים מאוד מבינים ומרגישים את ההיריון אפילו ללא מילים. לא אחת מגלים אחים צעירים להורים שאמא בהיריון אפילו לפני שזו יודעת שזה מה שמתרחש בגופה, אז לחשוב שהם לא יזכרו היריון? ניסיון ההסתרה מילדים או הניסיון לא לדבר על הלידה השקטה שהתרחשה במשפחה עם ילדים לאחר מכן, אינו מכבד את הילד, לא נותן לו אפשרות להתאבל ומותיר אותו עם סוד גדול ומפחיד בתוכו.

בחדרי חדרים

לא אצל כולם, אבל בדיקה קטנה במשפחות המורחבות יציפו לא מעט מקרים של תינוקות שנפטרו עדיין ברחם. מידע שמסתתר לעיתים בחדרי חדרים. סוד שקברו אותו יחד עם התינוק שנפטר, רק שסוד כזה, אינו נקבר לעולם. כמעט כתבתי תינוק שנפטר טרום זמנו, אבל מי יודעת ומי יודע מתי היא העת הנכונה לחיות ומתי הוא הזמן ההולם למות? החיים מלמדים אותנו שיש מי שחייו קצרים כשל נמלה והאחר מגיע לגיל מופלג ממש. מעט מהתוכנית השמימית גלויה בפנינו, הרוב נסתר. לא פשוטה הקבלה של חוקי הטבע והיקום. מי לשבט ומי לחסד, מי לחיים ומי למיתה. אנו מייחלים לעולם מושלם ובעולם מושלם תמיד תינוקות נולדים חיים. אשרינו שאנו נמצאים בעידן שתמותת עוברים אינה חלק משגרת הילודה. בישראל, תמותת העוברים היא מהנמוכה בעולם – 3-5:1000. ובכל זאת, כשילד (בת או בן) מתים בטרם שמעו את בכיים הראשון, לפני שההתרפקות הראשונית או זו שאחר כך התרחשה, הבור שנפער גדול.

מפגש נשמות

כשנשמה מתגשמת בגוף ונברא עובר, תינוק שגדל ברחם אמו, מלבד הצמיחה הפיזית והאובדן הגשמי, מתקיים מפגש אחר שמתממש ברובד הרוחי. המפגש הנוסף הוא מפגש של נשמות. נשמה מתממשת בגוף ואז עוזבת. בכל ליבי אני מאמינה שהגוף נמוג אך לא הנשמה. ואני לא אומרת זאת כדי להעלות ארוכה על פצעי המאבדים או לשים רטייה כוזבת שתסבר את אזנו הכרויה לכל נחמה של מישהו שחווה אובדן. את מפגש הנשמות לא ניתן להפריד.

To Be

אנשים שחווים אובדן מסוג זה מבקשים לגיטימציה לכאב שלהם. גברים ונשים. הם זקוקים לאוזן קשבת ולמרחב בו יוכלו להשיח את שעל ליבם. הם רוצים לעיתים לשתוק עם מישהו שהשתיקה לא תביך אותם. הם יודעים שלעיתים אנשים מתרחקים מהם כאילו שהאבדן שחוו מדבק... הכרה של האחר בכאב ובאובדן, עשויה להעניק את התחושה שמה שחשה האם, האב, האחים או כל אחד מבני המשפחה, הוא אמתי. ״אם לא נדבר על זה זה יעלם״, היא גישה שאינה מכירה באובדן. רצוי להתעניין בשלומם, לשאול, לדבר על זה באופן שמרגישים שמתאים, פשוט ״להיות״ עם מי שאיבדו. בדרכם, בקצב שלהם.

ממד הזמן וצמיחה

לכל אחת ואחד דרך משלהם לעבד אובדן. מי בשיח, מי בתפילה, מי בהשתתפות בקבוצת תמיכה ומי בטיפול פרטני. בין אם תהיה זו שיטה זו או אחרת, למשאביו הפנימיים של האדם יש משמעות רבה ביכולת שלו להסתגל למצב החדש. ממד הזמן משמעותי בתקופה של פרידה ושל אובדן. אין טעם לנסות להאיץ באדם שחווה אובדן והביטוי ״תחזרי לעצמך״, הוא קליפה ריקה מתוכן מכיוון שלעולם לא ניתן לחזור למה שהיה לפני. ניתן ליצור יש חדש, ניתן אפילו לצמוח מתוך אותו כאב ולהתרומם כאותו עוף החול מתוך האפר, מתוך האין הגדול.

התחלה חדשה

לפני כשבועיים ליוויתי זוג נפלא שילדו ילד קסום ועדין לאחר לידה שקטה שהתרחשה שנה לפני כן, בשבוע מתקדם. ״אני רק רוצה לשמוע אותו בוכה״ מלמלה האם לאורך כל הלידה, ״רק לשמוע אותו בוכה״.

אנחת הרווה שלו הנהרה שננסחה על פניה לאחר הלידה, היו שווים אלף מראות.

בידיים מלאות. אמן.

גילה רונאל, מחברת ״השמים של סבא״, ספר על אובדן, על פרידה ועל הישארות הזיכרון ו״קלפי הלב״ קלפי ליווי לאחר הפלה ולידה שקטה. עובדת עם משפחות שחוו לידה שקטה במפגשים פרטניים כמו גם בליווי בלידות שקטות ולידות שלאחר לידה שקטה. גילה מעבירה סדנאות לדולות ולמיילדות על ליווי לידות שקטות והתמודדות עם אובדן.